מחקר חדש שנערך על ידי אוניברסיטת לוזאן ואוניברסיטת בייג'ינג שפורסם בכתב העת Social Psychological and Personality Science, מצא כי עלייה באי-שוויון כלכלי קשורה לעלייה במספר שעות העבודה שאנשים עובדים.
הקשר הזה בין אי-שיוויון כלכלי לעלייה במספר שעות העבודה מתקיים כמעט בכל העולם. החוקרים ניתחו נתונים מכ-70 מדינות, וכן ממחקרים ארוכי-טווח בארצות הברית ובסין, וגילו שככל שהפערים הכלכליים מתרחבים - שעות העבודה נוטים להתארך.
ב-40 השנים האחרונות האי-שוויון בהכנסות עלה משמעותית ברחבי העולם - בעיקר בגלל מדיניות מס רכה למדי כלפי העשירים והסופר-עשירים. ברוב המקומות, הפער בין בעלי ההכנסות הגבוהות לשאר האוכלוסייה כמעט והוכפל מאז 1980.
לפי הכלכלן הצרפתי תומאס פיקטי, שמתמחה במחקר אי-שוויון כלכלי, יש נוסחה פשוטה שמסבירה את העיוות האינהרנטי בשיטה הכלכלית של המאה ה-21: כשהתשואה על הון (r) שהושקע בידי משקיעים בחברה (במניות, אג"ח, נדל"ן וכו') גדולה יותר מקצב צמיחת הכלכלה כולה (g) - הפערים החברתיים יגדלו.
כלומר הון מביא יותר כסף מאשר עבודה, ומי שלא משקיע או לא יכול להשקיע נשאר מאחור גם כשהוא עושה הכל כדי להצליח בכלים שיש לו (לומד, עובד, מוכר נכסים וכו').
אבל הנוסחה הזו לא מסבירה מדוע אנחנו עובדים יותר בסביבה של אי שוויון חברתי. המחקר השוויצרי-סיני מנסה להסביר כיצד החיים בחברה לא שוויונית משפיעים על התנהגות ופסיכולוגיה אנושית.
החוקרים הציעו שתי השערות מנוגדות:
- על פי תיאוריית הקיפוח היחסי, קבוצות מוחלשות יעבדו יותר כדי לצמצם את הפער.
- על פי תיאוריית חוסר האונים הנלמד, אותן קבוצות עלולות דווקא לוותר ולצמצם מאמץ.
החוקרים הצליבו נתונים מ-69 מדינות בין השנים 1960 ל-2019, ונמצא כי עלייה של עשירית בנקודת ג'יני במדינה (מדד אי-שוויון) ניבאה תוספת של כ-60 שעות עבודה לשנה בממוצע - יותר משבוע עבודה נוסף. התוצאה נשמרה גם כשנלקחה בחשבון רמת התמ"ג לנפש, מה שמראה שהגורם הוא לא רק העושר הכולל אלא חלוקתו בין אנשים. כלומר, יותר אנשים מרגישים מוחלשים, ולכן עובדים יותר כדי לצמצם את הפער.
בעזרת סקר משפחות הנערך משנת 1968, החוקרים מצאו שעלייה של עשירית במדד ג'יני ברמת המדינה חזה בממוצע תוספת של כ-53 שעות עבודה לשנה. ההשפעה הייתה חזקה במיוחד בקרב בעלי הכנסה נמוכה, בקרב אמריקאים שחורים ובקרב נשים. אצל גברים לבנים העלייה באי-שוויון לא העלתה את היקף העבודה ואף גרמה לירידה קלה בו.
בעזרת סקר משפחות סיני שכלל למעלה מ-26 אלף משתתפים, החוקרים הבחינו כי תחושת אי-שוויון סובייקטיבית הייתה מנבא חזק יותר להתנהגות מאשר מדדים כלכליים אובייקטיביים. כשהמשתתפים הרגישו שהפערים גדלים - הם נטו לעבוד יותר, ללא קשר למעמדם.
עם זאת, עלייה באי-שוויון האובייקטיבי ברמת המחוז הניבה תוספת שעות עבודה רק בקרב בעלי סטטוס עירוני - קבוצה הנחשבת למוחזקת יותר - ולא בקרב תושבי כפרים. לפי החוקרים, בערים הסיניות המודרניות, הלחץ התחרותי והחרדה החברתית גדולים במיוחד.
התוצאות מצביעות על כך שמגמות מאקרו-כלכליות נוגעות ישירות לחיי היומיום שלנו: "עבודה ממושכת אינה רק בחירה אישית, היא גם תוצר של הסביבה הכלכלית ורמת האי-שוויון", אמרו החוקרים. "גם מי שאינו יכול לשנות את רמת האי-שוויון בעצמו, יכול להבין כיצד היא משפיעה על החלטותיו ולשקול אם העומס בעבודה נדרש או מוכתב על ידי נורמות חברתיות".
מחקרים קודמים הראו שאי-שוויון מגביר חתירה למעמד ועושר, ואף יוצר תחרותיות שבה אנשים חשים שעליהם לעבוד קשה יותר כדי לא לפגר מאחור.
אנחנו יודעים ממחקר של Oxfam, עמותה שעוקבת אחר אי-שיוויון בכלכלה ש-500 האנשים העשירים ביותר בעולם הוסיפו בשנת 2025 סכום שיא של 2.2 טריליון דולר להונם, על פי מדד המיליארדרים של בלומברג, כאשר שמונה מיליארדרים בלבד אחראים לרבע מהגידול.
העלייה הגדילה את ההון המצטבר שלהם ל-11.9 טריליון דולר - כלומר ל-500 איש יש יותר כסף מאשר לרוב אוכלוסיית העולם ביחד. ולפי Oxfam ל-1% הכי עשירים בעולם יש יותר כסף מאשר ל-95% מאוכלוסיית העולם ביחד. עוד לפי Oxfam, העלייה של 2.2 טריליון דולר בהונם של 500 האנשים העשירים בעולם הייתה יכולה להספיק כדי לחלץ 3.8 מיליארד בני אדם מעוני.
העניין הוא שאי השיוויון הזה לא משפיע רק על "העניים". כנראה שכולנו עובדים יותר בגלל אי שיוויון כלכלי. אבל בגלל שהעבודה תמיד תהיה שווה פחות מההון של העשירים, הפערים רק ילכו ויגדלו.