בשבעה באוקטובר ובימים שאחרי רוב הישראלים הורגשו שהם הופקרו על ידי המדינה. וזו היתה המציאות. הממשלה - שבחרה כאסטרטגיה לחזק ארגון צבאי ג'יהדיסטי שהיה יכול לכבוש חלקים מהמדינה, לרצוח, לאנוס ולחטוף אלפי ישראלים, ואז עוד סירבה לקחת אחריות ומסרבת לחקור איך זה קרה - מפקירה את הישראלים בעוד הרבה תחומים. וזה משהו שהישראלים מרגישים היטב.
ניתוח סקר "Risks That Matter" של ה-OECD לשנת 2024, המתמקד בעמדות הציבור הישראלי בנושאי מיסוי ורשת ביטחון כלכלית: לפי הסקר, הציבור בישראל מביע רמת אמון נמוכה משמעותית מהממוצע ב-OECD ביכולתה או בנכונותה של הממשלה לספק תמיכה כלכלית בעת משבר.
בעוד שממוצע ה-OECD עומד על 2.8 (בסולם של 1-5), הציון בישראל הוא 2.6, המעיד על חוסר אמון עמוק.
הישראלים מרגישים "פראיירים" יותר מעמיתיהם במערב
המסמך, שנכתב בהובלת דפנה אבירם-ניצן ואיתן בן אליה מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, קובע כי כ-66% מהציבור בישראל (!) סבורים שלא יקבלו רשת ביטחון הולמת במקרה של אובדן הכנסה עקב טיפול בבן משפחה. בהתאם לכך, רוב מוחץ (87%) סבורים שהממשלה צריכה לעשות יותר כדי להבטיח את הביטחון הכלכלי והחברתי שלהם. כתוצאה מחוסר האמון, 58% מהישראלים שומרים חיסכון חירום לשלושה חודשים לפחות, שיעור גבוה מממוצע ה-OECD העומד על 53%.
במקרה של אובדן הכנסה עקב הצורך לטפל בקרוב משפחה קשיש או בעל נכות, הפער גדול במיוחד: הציון בישראל הוא 2.2 בלבד, לעומת 2.6 בממוצע ה-OECD. שני שליש מהציבור הישראלי (66%) לא מאמינים שיקבלו סיוע הולם במקרה זה.
נתוני ה-OECD תומכים בחששות הציבור: קצבת הבטחת הכנסה בישראל עומדת על כ-28% מההכנסה החציונית, בעוד הממוצע ב-OECD הוא 38%. כמו כן, ההוצאה החברתית הציבורית בישראל נמוכה באופן עקבי ב-3.5% מהממוצע ב-OECD.
תחושת חוסר הוגנות במיסוי ובחלוקת המשאבים ישראל ממוקמת בתחתית המדינות הנסקרות בכל הנוגע לתחושת ההוגנות בתמורה למיסים: 69% מהציבור חשים שאינם מקבלים תמורה הוגנת לתשלומים שלהם.
תחושת הוגנות ותמורה למיסים הישראלים מרגישים "פראיירים" יותר מעמיתיהם במערב בכל הנוגע לתמורה שהם מקבלים מהמדינה. בשאלה "האם אני מקבל חלק הוגן מההטבות הציבוריות ביחס למיסים שאני משלם", ישראל ממוקמת במקום האחרון מבין כל המדינות הנסקרות, עם ציון שפל של 2.1 (לעומת ממוצע של 2.7 ב-OECD).
בניגוד למדינות אחרות, תחושת חוסר הצדק אינה נובעת מפערי עושר (עשירים מול עניים), שכן התמיכה במיסוי עשירים בישראל נמוכה מהממוצע ב-OECD. המחקר מצביע על כך שהתסכול נובע מפערים בין-מגזריים, כאשר המגזר היהודי הלא-חרדי נושא בנטל מס גבוה משמעותית ביחס לחלקו באוכלוסייה ולשירותים שהוא מקבל, לעומת המגזר החרדי.
אגב, זה פרדוקס שגם החוקרים של ה-OECD לא כל כך מבינים. מדד ג'יני לאי-שוויון בישראל (0.379) גבוה משמעותית מהממוצע ב-OECD (שהוא 0.330). כלומר, הפערים הכלכליים בישראל גדולים יותר.
למרות האי-שוויון הגבוה, הציבור הישראלי תומך פחות מהממוצע ב-OECD בהעלאת מיסים לעשירים כדי לסייע לעניים (ציון 3.4 בישראל לעומת 3.7 ב-OECD).
38% מהישראלים מוכנים לשלם תוספת מס
ההסבר האפשרי של החוקרים הוא שתחושת חוסר הצדק בישראל אינה נובעת ממתח בין עשירים לעניים (כמו ברוב העולם), אלא ממתח בין-מגזרי (חילונים/דתיים/ערבים) ומהתחושה שקבוצות לחץ ספציפיות נהנות מהקופה הציבורית על חשבון הרוב.
כמובן שגם כאן התחושות מעוגנות במציאות. התלמיד החרדי והחרד"לי מקבל הרבה יותר מאשר הילד החילוני וגם החילוני והחילונית צריכים לשרת את המדינה בצבא והממשלה לא עובדת קשה כדי לסדר להם פטור כמו לנערים ולנערות החרדיות.
כמובן שגם בתחושה שהממשלה מתחשבת בדעתם בעת תכנון שירותים, הישראלים נמצאים במקום האחרון עם ציון 2.2 (לעומת 2.6 ב-OECD).
אגב, למרות כל זה, הציבור בישראל מוכן לשלם יותר מס בתנאי שהכסף שלהם לא יילך למגזרים שלא יצרניים. 38% מהישראלים מוכנים לשלם תוספת מס של 2% עבור שיפור שירותי הבריאות (נתון דומה לממוצע הגבוה ב-OECD).
עבור קצבאות זקנה, הנכונות בישראל (34%) אף גבוהה מהממוצע ב-OECD (שהוא 30%). הישראלים מגלים נכונות גבוהה יותר מהממוצע ב-OECD לשלם יותר מס גם עבור תמיכה באבטלה, ביטחון הציבור ודיור.
הנתונים מציירים תמונה של ציבור שחש שהמערכת "שבורה" ולא הוגנת כלפיו בהשוואה למערב, אך באופן פרדוקסלי מוכן לשלם יותר מיסים אם יובטח לו שהתמורה תגיע לשירותים אוניברסליים כמו בריאות ורווחה. ואולם, אף אחד מהממשלה הנוכחית לא יצליח לשקם את האמון בין המדינה לאזרח. את הנזק העצום שהם עשו ילווה אותנו עוד שנים רבות.