"ילדתי את הבכור שלי בטבת, אחרי פסח הייתי צריכה לחזור לעבודה וחיפשתי מסגרת בשבילו עד סוף השנה. פסח הגיע ועדיין לא מצאתי מטפלת, אמצע השנה, אין מקום. הייתי נואשת. ואז שכנה המליצה על מטפלת בשכונה שאין לה הגבלת מקום, ועובדת על בסיס שעות. אפשר להשאיר אצלה את הילד תמורת 7(!) שקל לשעה ולקחת אותו מתי שאת רוצה. היה נשמע לי מוזר אבל סמכתי על השכנה שהמליצה אז אמרתי נעשה ניסיון.
"יום אחרי פסח הגעתי אליה עם בעלי והתינוק. פתחה לי את הדלת אישה מבוגרת עם שומה בסנטר וחשפה בית מתקלף ומוזנח עם ריח שעד היום לא יוצא לי מהראש. לחשתי 'שלום' מבועת והיא לקחה את הילד מהידיים שלי, בקושי הספקתי למלמל שהשארתי דף עם הוראות והיא סגרה את הדלת. הסתכלתי על בעלי הוא הסתכל עלי ואמרתי לו 'שומע אני לא משאירה פה את הילד'. ירדתי למטה התקשרתי לעבודה והודעתי שבסוף אני לא באה היום. חיכיתי שעה כמו מפגרת כי פחדתי לפגוע בה ועליתי חזרה. הפעם פתחה לי את הדלת ילדה בת 12 עם צמות ושומה בסנטר. 'באתי לקחת את הבן שלי? אשר פרייפלד?'
"היא הובילה אותי לחדר פנימי ופתחה את הדלת למחזה מהגיהנום. היו שם, לא ספרתי, מעל ל־17 פעוטות מגיל 0 עד 5, כמה זחלו על הרצפה, חלקם בלולים, 3 בלול אחד. את המטפלת המבוגרת לא ראיתי, אולי היא החליפה חיתול בחדר אחר, אולי לא. הילדה עם הצמות ניגשה למיטת שעליה שכבו אחד ליד השני 8 תינוקות, היא בחרה אחד מהם ואמרה לי 'זה?', הוא היה תימני. מלמלתי 'לא זו לא התקופה הזו בהיסטוריה'. חטפתי את התינוק שלי ורצתי החוצה בוכה.
"עם השכנה שהמליצה לא דיברתי יותר, הייתי צריכה לחשוד בה כשהיא ביקשה את הדירה שלי לשבת והשאירה תחתונים על השולחן. בכל מקרה נשארתי בבית עוד שבוע עד שמצאתי מטפלת מקסימה שלקחה פי 3 במחיר. מאיפה היה לנו כסף? לא יודעת, דאגנו שיהיה, לא הפקרנו את הילד שלנו לגורלו במעון פיראטי של 7 שקל לשעה כי הוא הילד שלנו ולא חשבנו שמישהו אחר צריך לדאוג לו. לא ילדה עם צמות ושומה בסנטר ולא המדינה. איזה באסה שצריך להזכיר דברים כל כך פשוטים".
"יכול להיות מצב שבו ביום אחד יהיו במעון שלושים ילדים וביום אחר עשרה"
הציוץ הזה נכתב בנובמבר 2024, הרבה לפני האסון שבו מצאו את מותם ליה גולובנציץ וארי כץ ז"ל, במעון הפיראטי בירושלים. השבוע נחשפנו לתנאים הקשים במעון שבו איבדו השניים את חייהם, אבל התופעה לא חדשה. יש עוד מאות מעונות כאלה, שפזורים בריכוזים חרדיים ברחבי הארץ. גם המעון שבו שהו ליה וארי פעל בשיטת התשלום השעתי. לגננות במתחם המעונות בבניין היה "פול" של הורים רשומים, שיכלו להכניס את ילדיהם לשעות ספורות בלבד במחיר של בין 8 ל־10 שקלים בשעה.
גובה התשלום השעתי משתנה מיישוב ליישוב. בירושלים משלמים ההורים בין תשעה לחמישה עשר שקלים לשעה, בעוד שבמודיעין עילית ובאלעד התשלום השעתי עומד על בין שמונה לעשרה שקלים. מקור המעורב בפרטים מסביר כי גננות נדרשות "לגייס" מספר גדול של ילדים כדי להבטיח הכנסה סבירה. "יכול להיות מצב שבו ביום אחד יהיו במעון שלושים ילדים וביום אחר עשרה, מה שעשוי להעלות את העומס על הגננות שלא יודעות להיערך למספר גדול של ילדים מראש", הוא אומר.
המעון הפיראטי בשכונת רוממה בירושלים הוקם על ידי נשים, אך יש גם מעונות שמוקמים בידי עסקנים ממולחים, שמכניסים לתוכם כמות גדולה של ילדים כדי להרוויח טוב ומעסיקים מספר זעום של מטפלות, בשכר נמוך במיוחד. הביקוש עצום וההיצע דל. בפורום "פרוג" החרדי מתנהלים דיונים ערים סביב מחירי המעונות ומצוקת המקום. יש מי שממליצים בחום על "ליגה של מעון" ואחרים מוכנים להישבע ש"מעון הנסיכים" הוא הכי טוב, רק שאין מקום.
יותר מחצי מיליון פעוטות בני פחות מ-3
במחקר עדכני של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שפורסם בנובמבר 2025, עולה תמונה מטרידה על מצבן של מסגרות היום לפעוטות בישראל. מאחורי המספרים הגדולים מסתתר כשל בסיסי אחד שמלווה את המערכת כולה: למדינה אין מיפוי מלא של כלל המסגרות הפועלות בשטח. לצד אלפי מעונות יום מפוקחים פועלים מאות ואף אלפי מעונות פרטיים ללא רישיון וללא פיקוח אפקטיבי, בעיקר בפריפריה ובחברה הערבית והחרדית.
היעדר הנתונים המלאים מקשה על אכיפה, על תכנון מדיניות ועל היכולת להבטיח תנאי בטיחות ואיכות לפעוטות בשנים הקריטיות ביותר להתפתחותם.
לפי נתוני המחקר, בסוף שנת 2024 חיו בישראל כ־543 אלף פעוטות עד גיל שלוש. על בסיס שילוב נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומשרדי הממשלה מעריכים החוקרים כי כ־64 אחוזים מהם שוהים במסגרות יום כלשהן, מעונות יום, משפחתונים או פעוטונים, מפוקחות ולא מפוקחות. אלא שמדובר בהערכה בלבד, שכן חלק ניכר מהמסגרות הפרטיות כלל אינן מדווחות ואינן מופיעות במאגרי המדינה.
"הטעות הכי גדולה של המדינה היא שהיא נותנת חינוך עני לעניים"
"במדינת ישראל נולדים כל שנה 180 אלף ילדים לערך", אומרת דוקטור יערה שילה, מומחית לגיל הרך, מרצה בכירה במכללת אפרת וחברת ועד בעמותה למען הילד בגיל הרך. "עד גיל שלוש יש כ־600 אלף ילדים בכל מחזור בשנה, מתוכם מסובסדים רק 25 אחוזים. זאת אומרת שמאה וחמישים אלף בערך מקבלים סבסוד למעון מהמדינה. הסבסוד מתבצע באמצעות דרגות שניתנות לפי רמת ההכנסה לנפש.
"הטעות הכי גדולה של המדינה היא שהיא נותנת חינוך עני לעניים. מי הם המחנכים במעונות? מי שיש לו תואר שני? ומי אלה שזכאים להתקבל למעונות? אלה שנמצאים בתחתית שרשרת המזון. אנחנו נותנים לילד ללא מעטפת בבית מסגרת ללא מעטפת, כשבדנמרק ובארצות הברית עושים בדיוק את ההפך".
ובכל זאת, המצב במעונות מסובסדים טוב יותר מהמצב במעונות הפיראטיים.
"עד 2018, 75 אחוזים מהילדים היו במסגרות פרטיות, כשפרטי זה היה פיראטי. ואז באו פורום קהלת ואמרו אל תתערבו, שוק חופשי זה מעולה. אבל איך נבחן את התחרות, אני שואלת? בכשל שוק, כמו שיש בגיל הרך, אי אפשר לבדוק את התחרות. אני נגד חוק חינוך חובה עד גיל שלוש, כי להורה יש זכות לשים את הילד במסגרת ויש זכות לגדל את הילד בבית.
"בדנמרק למשל, הסבסוד הוא דיפרנציאלי. מי שמרוויח יותר ישלם יותר אם יבחר להכניס את הילד למעון, אבל יש לו גם את האופציה לא להכניס את הילד למסגרת. מי שכן בוחר לעשות זאת, יכול להכניס את הילד למסגרת מסובסדת בלי שום תבחינים, למעט התשלום הדיפרנציאלי. מ־2018 יש תקנה שמחייבת רישיון למעון של שבעה ילדים ומעלה, אבל לא תמיד המצב במעונות המסובסדים טוב מבפרטיים".
"בתל אביב", אומר מקור המעורה בפרטים, "המבנים אולי יפים יותר, אבל המבוגר המשמעותי הוא לא בהכרח זה שכל אימא הייתה בוחרת לטפל בילדים שלה. חלקם למשל לא יודעים את השפה. אפשר לומר שבתל אביב זו הזנחה בחליפה, בעוד שאצל החרדים אולי המבנים והתשתיות במצב גרוע, אבל המבוגר המשמעותי הוא טוב".
זאת הסיבה שאמו של ארי ז"ל, שנהרג במעון, הגיעה לבית המשפט כדי לסנגר על הגננות ולומר לשופטת מילים טובות עליהן?
"אל תאמיני לכל מה שאת שומעת. בעולם החרדי חיים בשני עולמות. צריך לעמוד בקריטריונים של הקהילה. ואני בספק אם הורים לילדים במעון הזה היו שולחים שוב את ילדיהם לשם, אבל כלפי חוץ הם מחויבים ליישר קו עם הקהילה".
בשנת 2022 פרסם ארגון "מגמה ירוקה" נייר עמדה שהביא נתונים קשים על הפער בחינוך לגיל הרך בישראל והמחיר הכלכלי של היעדר מדיניות ציבורית סדורה. כבר אז היו חסרות כ־100 אלף מסגרות חינוך ציבוריות לבני לידה עד שלוש, בשל כך מרבית ההורים נאלצים להסתמך על מסגרות פרטיות יקרות, בעלות חודשית שנעה בין 2,300 ל־5,000 שקלים לפעוט.
במקביל, ההוצאה הציבורית של ישראל על חינוך לגיל הרך עומדת על כ־0.3 אחוזים בלבד מהתוצר, לעומת כ־0.8 אחוזים בממוצע במדינות ה־OECD.
"בפועל", אומרת ד"ר שילה, "הילדים שלנו מקבלים מגיל לידה עד שלוש מסגרת ולא חינוך, בגלל שהמסגרות האלה הוקמו לטובת תעסוקת נשים ולא כדי לחנך אותם חינוך אמיתי. זאת הסיבה שכל הפרמטרים מושפעים מזה. הילד לא נספר, אלא התעסוקה של אימא שלו.
"היום כבר לא צריך לעודד נשים לצאת לעבודה, כי למעלה מ־80 אחוז נשים, גם במגזר החילוני, גם בדתי וגם בחרדי, יוצאות לעבוד. אצל החרדיות זה אפילו יותר קיצוני, כי רובן הן המפרנסות העיקריות. ובעולם החרדי הביקוש למעונות עולה על ההיצע ולכן נפתחות מסגרות פיראטיות".
בין 9 ל־20 מיליארד שקלים בשנה
כמו בעולם החילוני, גם בעולם החרדי שמם הטוב של מעונות עובר מפה לאוזן. גם למעון בירושלים שבו אירע האסון היה שם מצוין ומוניטין של שלושים שנה. הקריטריון החשוב ביותר הוא הקריטריון הכלכלי, כמה המעון עולה לחודש. יש כאלה, מסבירה ד"ר שילה, "שמקבלים דרגה ולא מכניסים את הילד למעון. נניח אני בדרגה שבה אני יכולה לשלם אלף שקלים לחודש. יש הרבה נשים חרדיות שעובדות בבית ומעדיפות את מודל השעות על המודל החודשי כי זה עולה להן פחות.
"לפני שחוק הפיקוח נכנס לתוקף הוצאנו כמעט 600 אנשים פליליים מהתחום", אומרת ד"ר שילה, "לא בגלל סמים ובעיות בנייה, אלא בני אדם שפגעו בילדים וחזרו לעבוד עם ילדים ואף אחד לא פיקח עליהם".
וזה יכול לקרות גם היום. עדיין אין פיקוח הולם.
"לצערי, משרד החינוך לא אכף. משנת 2021 נכנסו התקנות ובכל שנה משרד החינוך ביקש עוד שנה כדי להיערך. מה־1 בינואר 2026 משרד החינוך הוא האחראי הישיר לפיקוח על המעונות, אלא שיש רק 23 מפקחים ולכן אין סיכוי שאפשר יהיה לפקח על כל המסגרות. וככה זה נראה".
חלק מהמומחים טוענים שהפתרון הוא החלת חוק חינוך חינם מגיל לידה עד 3. לפי "מגמה ירוקה", יישום מלא של החוק יעלה למדינה בין 9 ל־20 מיליארד שקלים בשנה, בהתאם להיקף היישום, והוא צפוי לייצר חיסכון מצטבר של כ־100 אלף שקלים למשפחה צעירה לאורך שנות החינוך לגיל הרך, לצד תרומה רחבה יותר לשוק העבודה.
מנגד, ב"פורום קהלת" מתנגדים נחרצות ליישום חוק כזה. "מהותה של הרחבת חינוך חינם מגיל אפס", כתב ד"ר מיכאל שראל, ראש פורום קהלת לכלכלה, "היא העברת כסף נוסף ממשפחות שיש בהן מעט ילדים למשפחות שיש בהן הרבה ילדים, ובפרט ממשפחות יהודיות לא חרדיות. לא ברור מדוע זו מדיניות רצויה וצודקת".
ד"ר שילה מצדדת במודל משולב, כמו בדנמרק. "אני מתנגדת לחוק חינוך חובה מגיל לידה עד 3, כי להורה צריכה להיות הבחירה אם לגדל את הילד שלו בבית או לשלוח אותו למעון. אבל המדינה צריכה להעמיד את האופציה למסגרת, במחיר שיסובסד לפי גובה ההכנסה, לכל ילד, גם אם הוריו מרוויחים הרבה. מה שבטוח, שצריך לטפל בשכבת הגיל הזאת ובהקדם".