מנהלים מודדים כמעט הכול: תפוקות, יעדים, שביעות רצון עובדים, עלות למ"ר ותפוסה. אבל יש מדד אחד שכמעט אף אחד לא מודד באופן שיטתי והוא הפך קריטי יותר מתמיד: כמה זמן לוקח לעובד להגיע למשרד. בעבר זו הייתה "בעיה של תחבורה". היום זו בעיה עסקית.
בישראל של 2026 זה בולט במיוחד. פתיחת הקו האדום של הרכבת הקלה, הרחבת קווי רכבת ישראל והעומסים בכבישים במטרופולין תל אביב, יצרו פער ברור בין משרדים שנמצאים על צירי תחבורה ראשיים לבין כאלה שמחוץ למעגל הנגישות. מיקום במרחק הליכה מתחנת רכבת או רכבת קלה הפך לא רק ליתרון, אלא לקריטריון סינון ראשון אצל עובדים. בפועל, עובדים רבים פשוט לא שוקלים משרות שמחייבות שתי החלפות תחבורה או נסיעה ארוכה ברכב פרטי בשעות השיא.
מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים בצורה ברורה על כך שזמן נסיעה ארוך פוגע בשביעות רצון, מגביר שחיקה ומעלה נטייה לעזוב מקום עבודה. כך למשל מחקר רחב שנערך בבריטניה במסגרת הפרויקט הלאומי Understanding Society, שעוקב אחרי עשרות אלפי עובדים לאורך זמן, מצא שכל תוספת של כ־20 דקות נסיעה יומית לעבודה מקושרת לפגיעה בשביעות הרצון בהיקף הדומה להשפעה של קיצוץ של כ־19% בשכר. במילים פשוטות, עובדים חווים נסיעה ארוכה כמעט כמו ירידה בתנאי השכר.
הדרך למשרד - חלק בלתי נפרד מחוויית העבודה
בעידן של פקקים כרוניים וכשזמן האיכות שלנו עם המשפחה והחברים הולך ומתקצר, עובדים לא שואלים רק מה השכר ומה חבילת ההטבות. הם שואלים כמה שעות ביום ייגזלו מהם. שעה וחצי נסיעה יומית היא לא רק עייפות רגעית. זו שחיקה מצטברת, פגיעה באיזון בין עבודה לחיים, ירידה במוטיבציה ועלייה בנטייה לחפש מקום עבודה נוח יותר.
ברמה היומיומית זה מורגש היטב. עובד שמתחיל את הבוקר בפקק של שעה מגיע אחרת לישיבה, לשיחת צוות ולפגישה עם לקוח. הקשב נמוך יותר, הסבלנות קצרה יותר והאנרגיה המנטלית נשחקת עוד לפני פתיחת המייל הראשון. זה לא עניין של נוחות, אלא של תפקוד לאורך זמן.
מחקר שפורסם ב־Journal of Urban Economics, מצא שנסיעה ארוכה לעבודה לא רק לוקחת זמן, אלא גם פוגעת באיכות העבודה עצמה. ככל שהמרחק בין הבית למשרד גדול יותר, כך עובדים מייצרים פחות רעיונות חדשים ופחות תוצרים איכותיים. בפועל, כל תוספת של כ־10 קילומטרים לנסיעה היומית נקשרה לירידה של כ־5% בכמות התוצרים ולפגיעה נוספת של כ־7% באיכותם. במילים פשוטות: הדרך הארוכה למשרד לא נגמרת בפקק. היא ממשיכה להשפיע גם אחרי שמתיישבים מול המחשב.
זמן ההגעה כ-KPI ניהולי
כאן מתרחש השינוי התפיסתי החשוב ביותר. מנהלים שמתייחסים לזמן ההגעה כ-KPI ניהולי מפסיקים לראות את הדרך למשרד כבעיה חיצונית, ומתחילים לראות בה חלק ממערכת הביצועים של הארגון.
זמן ההגעה הוא לא רק מספר. הוא מדד שמנבא שחיקה, נטישה ומעורבות. הוא מספר כמה אנרגיה נשארת לעובד ביום העבודה, כמה קל לו להגיע פיזית כשצריך וכמה הוא מוכן להשקיע מעבר למינימום.
בפועל, ארגונים מתקדמים כבר משתמשים במדד הזה כדי לקבל החלטות. לא רק איפה לשכור משרד אלא גם איך לבנות את שבוע העבודה. באילו ימים מזמנים צוותים, מתי קובעים פגישות חשובות ואיך מחלקים עבודה בין בית למשרד כך שהזמן הפיזי ינוצל באמת ולא יתבזבז על נוכחות סמלית.
המבחן האמיתי של מקום העבודה: נגישות וזמני ההגעה
מהשטח רואים את זה בבירור. משרדים נגישים מתמלאים. משרדים שמנותקים מצירי תחבורה מרכזיים, נשארים ריקים גם כשהם חדשים ויפים יותר. הסיבה פשוטה: עובדים מוכנים לוותר על לובי נוצץ אבל לא על שעה מהחיים בכל כיוון. לכן חברות מוכנות לשלם יותר על מיקום, לא מתוך פינוק, אלא מתוך חישוב קר. נגישות שווה גיוס קל יותר, נטישה נמוכה יותר ויציבות ארגונית גבוהה יותר.
מחלקות משאבי אנוש כבר מתייחסות למיקום כחלק מהצעת הערך לעובד. לא רק איפה יושבים אלא כמה זה עולה לו ביום יום.
עובד שמרגיש שהדרך סבירה, שהיום במשרד שווה את המאמץ ושיש ערך אמיתי למפגש הפיזי פשוט מגיע. עובד שמרגיש שהוא יוצא כל בוקר למאבק תחבורתי יומי יתחיל לחפש קיצורי דרך. לפעמים דרך עבודה מהבית ולפעמים דרך מקום עבודה אחר.
איך הופכים זמן הגעה לכלי ניהולי
אם נגישות וזמן הגעה כבר הפכו לגורם שמכריע החלטות של עובדים, השאלה הבאה היא איך מנהלים את זה בפועל. התשובה פשוטה: אוספים נתונים בצורה מדויקת, הופכים אותם למדד שימושי, ומתרגמים אותו להחלטות ניהוליות.
השלב הראשון הוא מיפוי קצר ואנונימי של חוויית ההגעה. מספיק סקר שמבקש מהעובדים להעריך זמן הגעה ממוצע ביום משרד, אמצעי הגעה עיקרי, שונות בין ימים, והעלות הנתפסת שלהם של יום משרד במונחי זמן ועומס. הנתונים האלו נותנים תמונת אמת על מה שהארגון "גובה" מהעובד לפני שהיום מתחיל.
השלב השני הוא להפוך את המידע למדד, כ-KPI שמדבר עם המדדים האחרים: נטישה, היעדרויות, שביעות רצון. למשל, לבדוק האם עובדים עם זמני הגעה ארוכים מדווחים יותר על שחיקה, האם שיעור ההיעדרויות גבוה יותר, והאם יש קורלציה בין זמן הגעה לבין כוונת עזיבה או ירידה במעורבות.
השלב השלישי הוא התאמת ההתנהלות. לא מהפכה, אלא כיוונון. שינוי ימי נוכחות, ריכוז פגישות בימים נגישים יותר, התאמת שעות התחלה, ותכנון ימי צוות כך שיצדיקו את ההגעה. המטרה אינה לבטל הגעה למשרד, אלא להפוך אותה ליעילה יותר ולפחות שוחקת.
הכותב הוא מנכ"ל ''770 משרדים בתל אביב'', המתמחה בתיווך וניהול משרדים באזור רכבת השלום