למרות שזה כבר כמה שבועות מרגיש שאוטוטו ארצות הברית הולכת לתקוף את איראן ולהפיל את משטר האימים הפונדמנטליסטי של האייתולות, נראה שיש הרבה מאוד אינטרסים כלכליים שימנעו כל התקפה כזו, שעשויה לסכן את התעשייה הכי הרסנית בעולם - תעשיית הנפט.
לפי פרסומים של וול סטריט ג'ורנל, ערב הסעודית וקטאר התנגדו ומתנגדות למתקפה אמריקאית פוטנציאלית על איראן בעיקר מחשש לתגובה איראנית שתכוון לשטחיהן ולתשתיותיהן - בעיקר לתשתיות הכי קריטיות לעתיד המדינות הללו, תשתיות הנפט והגז הטבעי.
לפי הפרסומים, שתי המדינות ניהלו "דיפלומטיה אינטנסיבית" מול וושינגטון כדי למנוע עימות, כשהעדיפות הברורה הייתה שמירה על "יציבות אזורית" על פני עימות חזיתי עם טהרן.
הדחייה של ההתקפה למועד לא ידוע (אם לא ביטולה) זה בעצם מה שאיפשר לאיראן לטבוח ב-30 אלף אזרחים באכזריות חסרת תקדים. "יציבות אזורית" על חשבון הדם של העם האיראני.
ומאחר שסעודיה וקטאר קנו את מקומן בשולחן קבלת ההחלטות של ארה"ב עם רכישת נכסים וחתימה על הסכמים עסקיים עם הנשיא המושחת בכל הזמנים דונלד טראמפ ובני משפחתו - סביר מאוד להניח ש"היציבות האזורית" תישאר כל עוד נסיכויות הנפט הללו רוצות אותה ויעסקו ב"דיפלומטיה אינטנסיבית" כדי למנוע כל תקיפה משמעותית שתסכן את קיומו של המשטר האיראני.
צריך לומר, שלטון האייתוללות לא יבחל באמצעים כדי לשרוד התקוממות עממית ואם יותקפו על ידי ארה"ב - שנשיאה קרא לאיראנים לצאת להפגנה לפני שהפקיר אותם למכונות ההרג של ממשלתם - החשש של סעודיה וקטאר מפגיעות קשות בהן הוא מוצדק.
ריאד חוששת מפגיעות ישירות של טילים ומל"טים איראניים במתקני הנפט שלה, בדומה לתקיפה מ-2019, שעלולות לשבש את שוקי האנרגיה העולמיים ולפגוע בתוכנית "חזון 2030" שלה. סעודיה סירבה לאפשר שימוש במרחב האווירי שלה למבצע אמריקאי, והבהירה את עמדתה לשתי הבירות - וושינגטון וטהרן - כדי להימנע מלהיגרר לעימות. בנוסף, היא חששה מכאוס אזורי במקרה של קריסת המשטר האיראני.
קטאר רואה באיראן בת ברית שלה אבל גם סיכון קיומי. קטאר מארחת את בסיס חיל האוויר "אל עודיד", היעד האמריקאי המרכזי שאיראן הזהירה כי תכוון אליו במקרה של מתקפה. השותפות של קטאר עם איראן בשדה הגז הגדול בעולם מגבירה עוד יותר את הפגיעוּת של קטאר לשיבושים בייצור ובייצוא של המאני-מייקר שלה. ולכן דוחא התמקדָה ב"דיאלוג" ובבלימת הסלמה, מתוך הבנה שעימות יפגע קשות בתפקידה כמתווכת אזורית ובכלכלתה.
צריך לומר גם ששתי המדינות הערביות התרחקו מהעוינות המסורתית כלפי איראן בעקבות חידוש היחסים הדיפלומטיים מ-2023 ואימוץ גישה פרגמטית חדשה. גם החשש מפגיעה במצר הורמוז, שדרכו עובר כחמישית מנפט העולם, שיחק תפקיד מרכזי, יחד עם פחדים מאי שקט פנימי ונזק כלכלי.
בעולם בו ארה"ב לא תלויה בנפט ונשיא ארצות הברית לא שוחד על ידי תעשיית הנפט, ייתכן מאוד שאפשר היה כבר להפיל את השלטון האיראני האכזרי. ואולם, תעשיית הנפט האמריקאית גם מחזיקה את הבית הלבן ולא רוצה שיבושים באספקת הנפט העולמי. וכמובן שהנזק מזה הרבה יותר נרחב והרסני ממה שהתרחש באיראן.
זיהום הפחמן העולמי עלה בכ-1% בשנת 2025 לפי חוקרים עצמאיים מ-Carbon Monitor. ולפי Global Carbon Project. בארצות הברית הזיהום הפחמני עלה בכ-2%, כתוצאה משילוב של כמה גורמים: חורף קר במיוחד (שדרש יותר חימום באמצעות דלקים מאובנים) ומחירי גז טבעי גבוהים שהובילו לעלייה נדירה בשימוש בפחם במדינה.
ממשל טראמפ והקונגרס פעלו יחד בשנת 2025 כדי לבטל את כל התקנות הפדרליות בנושא אקלים ולצמצם משמעותית את הטבות המס לאנרגיה נקייה שאושרו במסגרת חוק הפחתת האינפלציה שלוש שנים קודם לכן. אף על פי שטראמפ הכריז על "מצב חירום אנרגטי" ביום הראשון לכהונתו, הממשל שלו חסם פרויקטים רבים של אנרגיית רוח ו-אנרגיה סולארית ברחבי ארה"ב.
הממשל גם פגע במחקר המדעי הפדרלי על שינויי האקלים, הסרת אזכורים לשינוי האקלים מאתרי ממשלה רשמיים, ושקילת מינוי ספקנים שוליים לתפקידי כתיבה מרכזיים בדו"ח המדעי המקיף של המדינה בנושא האקלים, אשר בדרך כלל נכתב בשיתוף מאות המדענים המובילים בארה"ב.
ארה"ב היא המדינה השנייה בעולם בפליטת מזהמי אקלים, אחראית לכ-12% מהפליטות הגלובליות. אך סין אחראית לכשליש מהן, בעיקר בשל אוכלוסייתה הענקית. בשנת 2025 סין התייחסה לשינוי האקלים ולמעבר לאנרגיה נקייה ברצינות רבה יותר מארה"ב (פליטות הפחמן של סין נותרו יציבות או בירידה במשך כשנה וחצי ולמעלה ממחצית ממכירות הרכב החדשות שם היו רכבים חשמליים - לעומת פחות מעשירית בארה"ב).
בנוסף, סין הקימה בשנת 2025 יותר מתקני רוח וסולארים - יותר מ-300 גיגה־ואט של קיבולת, שווה ערך לכ-300 כורים גרעינים. כתוצאה מכך, המדינה שרפה פחות דלקים מאובנים להפקת חשמל לעומת 2024. היא גם ייצאה טכנולוגיות אנרגיה נקייה בשווי של מעל 200 מיליארד דולר למדינות אחרות.
המשמעויות של כל זה הן שסין תלויה פחות ופחות בנפט וזה מעניק לה חופש פעולה גדול יותר לטווח הרחוק והארוך. חופש פעולה שאנחנו רואים שאין כל כך לארה"ב של טראמפ. זה נכון לפעולות עם השלכות גיאופוליטיות כמו תקיפה באיראן וזה נכון גם לפעולות קריטיות לעתיד הכלכלה של ארה"ב והעולם הדמוקרטי (כמו בניית מרכזי נתונים של בינה מלאכותית).
האם למרות האחיזה של קטאר, סעודיה ותעשיית הנפט בטראמפ, הנשיא יעשה מהלך גדול נגד איראן? אולי, אבל כל עוד הכסף הגדול של הנפט שולט בבית הלבן אז ההימור החכם הוא שלא תהיה התקפה שתפגע באינטרסים של התעשייה הכי הרסנית בעולם.