המדינה פעלה בשנים האחרונות בנחישות ובשיטתיות למיגור ההון השחור במשק, כיעד מרכזי של רשות המיסים ומשרד האוצר. לצורך
כך הושקעו משאבים אדירים, כספיים, טכנולוגיים ואנושיים, בבניית תשתיות מחשוב מתקדמות לאיסוף ,עיבוד, הצלבה וניתוח מידע פיננסי. המהלך החל בחקיקה נגד הלבנת הון, נמשך בהרחבת חובות הדיווח ובהידוק הפיקוח על חלפנים, התקדם לחוק לצמצום השימוש במזומן, והגיע לשיאו במעבר למע"מ מקוון ובהרחבת הדיווח על עסקאות במזומן גם לעסקים קטנים, עד למחזור שנתי של כ־500 אלף ש"ח.
כך נבנה מאגר נתונים עצום ומרוכז, המאפשר הצלבות מתקדמות, זיהוי חריגות והגדלה דרמטית של גביית המיסים, מעבר ליעדים שנקבעו מראש.
אלא שהמדינה לא הסתפקה בכך. פרויקט "חשבוניות ישראל", שהושק לאחרונה, מחייב כל עוסק המבקש להנפיק חשבונית מעל סכום מסוים לקבל אישור מוקדם מרשות המיסים, והחל משנת 2026 ירד רף הבקרה ל־10,000 ש"ח, ומחודש יוני 2026 אף ל 5,000 ש"ח בלבד.
בפועל, מספר העסקים שחשבוניותיהם נבדקות ומאושרות על ידי המדינה טרם הנפקה הולך וגדל משמעותית, וההצלחה במאבק בהון השחור ברורה: הכנסות המדינה עולות בהתמדה, והצפי הוא לשיא נוסף בשנים 2026-2027.
המאבק בהון השחור היה מוצדק, והוא היה נחוץ, וזה מראה שהחלטה נחושה משיגה מטרה.
וכאן עולה השאלה הבלתי נמנעת: כיצד ייתכן שמדינה שמפגינה תכנון מדויק, תיאום בין מערכות וחשיבה אסטרטגית לטווח ארוך במאבק בהון השחור, בהטבות מס, בהיערכות ביטחונית ובפיתוח שוק ההון, כשלה לחלוטין בהיערכות להשפעה הישירה של סגירת מקורות ההון השחור על החברה הערבית? הרי היה ברור מראש שסגירת הברזים הכלכליים הבלתי־חוקיים לא מעלימה את ארגוני הפשיעה, אלא דוחפת אותם לחפש מקורות הכנסה חלופיים.
כאשר מהלך כזה אינו מלווה בהגנה אזרחית, באכיפה משטרתית אפקטיבית ובחלופות כלכליות חוקיות התוצאה ידועה מראש: חדירה עמוקה יותר של הפשיעה אל הכלכלה הלגיטימית, גביית דמי חסות , השתלטות על עסקים נורמטיביים ופגיעה ישירה בביטחון האישי.
שדה קרב יומיומי
ובאותה מדינה קטנה שרושמת הישגים ביטחוניים מרשימים, שחברות ביטחוניות שלה מזנקות בבורסה, שמושכת משקיעים זרים ,בעיקר מארה"ב ,מתנהלת במקביל מציאות אחרת לחלוטין, שבה החברה הערבית הפכה לשדה קרב יומיומי.
נשק ברמה הצבאית הגבוהה ביותר מסתובב באור יום, גביית "דמי חסות" הפכה למס על קיום, ועסקים נורמטיביים שמשלמים מס כחוק למדינה נאלצים לשלם מס נוסף לארגוני פשיעה שפעלו במשך שנים באין מפריע, וזה עלול לפגוע בקריסת עסקים וסגירתם ואיבוד הכנסות מיסים שוטפת בעתיד.
משפחות מאבדות את היקרים שלהן, ללא הגנה וללא תחושת צדק בסיסית. בעוד שבמרחבים אחרים איום מתורגם למדיניות, לתקציב ולהגנה, החברה הערבית מתמודדת עם איום יומיומי ללא תוכנית חירום, ללא השקעה ייעודית וללא מענה מערכתי לביטחון האישי.
בעוד שתושבי יישובי גבול יהודיים נהנים מהטבות מס ומהגנה מדינתית, החברה הערבית חיה על גבול מסוכן לא פחות, גבול של הרג ופחד יומיומי, אובדן ביטחון אישי והידרדרות מתמשכת באיכות החיים, וכאן אין הטבות מס, אין תוכנית חירום ואין מענה מערכתי. ככל שהישגי הטיפול בהון השחור עולים, כך עולה גם מספר הנרצחים, ואם המגמות של השנים האחרונות וקצב האירועים מתחילת השנה יימשכו ללא שינוי מהותי, שנת 2026 עלולה להסתיים במספר הרוגים חסר תקדים, וזה כבר לא נתון בשולי השיח הציבורי, אלא סימפטום של קריסה.
הכספים שנגבו מהמאבק בהון השחור במיוחד מהחברה הערבית , היו אמורים לחזור לחברה הערבית ולשמש בין היתר, לחיזוק הביטחון האישי, לפיצוי עסקים שנפגעו, להשקעה בתשתיות, בחינוך ובאכיפה, ולשיקום חברה שלמה שנשארה חשופה, אך במקום זאת אנו עדים לאובדן שליטה הולך ומעמיק: רצח באור יום, הגירה שקטה של צעירים שאיבדו תקווה, ומשפחות שחולמות על דבר אחד בלבד, מקום שבו אפשר לחיות, לא רק לשרוד.
וכאן נשאלת השאלה המרכזית: האם מדובר במחדל מתמשך, או בתוצאה של החלטה שמעולם לא התקבלה? מדינה שיודעת לנהל מאבק כלכלי וביטחוני מורכב, איך אינה משיבה ביטחון אישי לאזרחיה, ולמה ההחלטה והנחישות למגר הפשיעה בחברה הערבית עדיין לא התקבלה? והאם חיסול הביטחון הכלכלי והאישי של החברה הערבית הוא תוצר לוואי שהמדינה מוכנה לספוג או חלק ממדיניות שהתקבלה בשתיקה?
בלי ביטחון אישי אין כלכלה חוקית, ובלי כלכלה חוקית המאבק בהון השחור מאבד את משמעותו האזרחית.
הכותבת היא בעלת משרד לייעוץ כלכלי וראיית חשבון.