מעמד בינוני? או שאתה עשיר, או שאתה הולך להיות עני

דו"ח של יו.אס. בנקורפ (U.S Bank), לא בדיוק הגוף הכי סוציאליסטי בעולם, מלמד שהפערים הכלכליים בחברה האמריקאית מגיעים לשיאים חדשים.

לפי הנתונים, המציאות בארצות הברית היא שצרכנים בעלי הכנסה גבוהה יותר, המעודדים מעליית ערך המניות שלהם ומערכי נכסי נדל"ן גבוהים, מוציאים כסף בשפע על חופשות ומוצרי פרמיום. מצד שני, לאחר שנים של שיעורי אינפלציה גבוהים, קבוצות בעלות הכנסה נמוכה מתקשות להרשות לעצמן צרכים בסיסיים כמו דיור, מצרכים, דלק ואפילו מזון מהיר.

הפערים הללו משפיעים על האופן שבו חברות מתנהלות.

לדוגמה, חברות תעופה מרחיבות שירותים יוקרתיים באותו זמן שבו רשתות מזון מהיר מתמקדות בארוחות מוזלות. משקי בית עם הכנסה שנתית מתחת ל 75,000 דולר מוציאים כיום פחות על קטגוריות כמו נסיעות וחוויות לעומת 2019, בעוד שמשקי בית עם הכנסה מעל 150,000 דולר מוציאים יותר.

סך ה"הוצאות היחסיות" - מדד רחב הכולל הוצאות תצרוכת ותשלומים שאינם משכנתא - בקרב צרכנים מהחמישון העליון הגיע בשנה שעברה לשיא של כמה עשורים, לפי ניתוח נתונים של חברת מודי'ס. לעומת זאת, בקרב 80% הנותרים נרשמו רמות שפל חדשות.

לפי מארק זאנדי, הכלכלן הראשי של מודי'ס, רוב משלמי המסים בארה"ב לא נהנו משיפור ברמת החיים או בכוח הקנייה שלהם בתקופה זו. "רמת החיים שלהם לא השתנתה מאז פרוץ מגפת הקורונה", אמר זאנדי. "זה פשוט מטריד. זה לא תופעה מחזורית או זמנית. זו בעיה מבנית, יסודית".

נתוני הצריכה מסתדרים עם המספרים הגדולים. העשירים משלמים פחות מיסים ומדד ג'יני - המדד המרכזי לריכוז העושר - נמצא בארה"ב ברמות הגבוהות ביותר זה 60 שנה. לדברי הכלכלנית הראשית של יו.אס בנק, בת' אן בובינו, מדובר בהיפוך מגמה לעומת הירידה שנרשמה במהלך תקופת הסיוע הכלכלי של ימי הקורונה, אז צנח המדד לשפל של עשרות שנים.

בנוסף, ההון הנקי של המאיון העליון בארה"ב הגיע לשיא של כמעט 32% מהעושר הכולל ברבעון השלישי של 2025, לפי נתוני הפדרל ריזרב. לשם השוואה, 50% מהאוכלוסייה בתחתית סולם ההכנסות החזיקו יחדיו רק ב 2.5% מההון הכולל.

החלק של התמורה לעובדים מתוך התוצר הלאומי הגולמי (תמ"ג) צנח לשפל של יותר מ 75 שנה, לפי נתוני לשכת הסטטיסטיקה של העבודה האמריקאית. העובד ממוצע מקבל נתח הולך וקטן מכלכלה שצמחה מאוד במהלך 15 השנים האחרונות - צמחה בזכות העבודה שלו כמובן.

אם ננתח את אותם נתונים מישראל, אז נגלה שגם אנחנו מדורגים בין המדינות המערביות בעלות אי-השוויון הגבוה ביותר (מקום 5 ב-OECD), עם עלייה מתונה בפערים בשני העשורים האחרונים, בעיקר עקב יוקר מחיה.

לפי רשות המיסים נתח ההכנסות מהון של המאיון העליון בישראל מגיע לכ-58% מכלל ההכנסות מהון במשק, פי 58 מנתחו באוכלוסייה, לפי נתונים עדכניים מרשות המיסים. 50% מהאזרחים במחצית התחתונה מחזיקים רק ב-11% מההכנסה הכוללת, בעוד המאיון העליון אחראי על כ-15% מההכנסות.

לפי בנק ישראל ומכון טאוב, החלק של שכר העובדים מתוך ההכנסה הלאומית (או התוצר) בישראל צנח לשפל של 25 שנה - 56% ב-2024 - לעומת כ-74% בממוצע בשנות ה-90'. זה אומר שעובד ישראלי ממוצע, כמו עובד אמריקאי ממוצע, מקבל נתח קטן יותר מכלכלה שצמחה משמעותית בעשורים האחרונים.

כמובן שהפערים הללו משפיעים על דפוסי הצריכה בישראל. למשל, בעוד רשתות יוקרה ותיירות מתרחבות, משקי בית בעלי הכנסה נמוכה מצמצמים הוצאות על חופשות וקניות מיותרות, לפי נתוני הלמ"ס ומחקרי אדוה. חלקם של 80% התחתונים בהוצאה היחסית צנח, בעוד העליונים מגדילים - מגמה דומה לזו בארה"ב.

עבור רוב העובדים (80% התחתונים) לא נהנו מעלייה בשכר בשנים האחרונות וסובלים מעליית מחירים. "רמת החיים שלהם לא השתפרה מאז הקורונה", אמרו חוקרים ממרכז אדוה, והדגישו את הצורך בשיפור יחסי כוחות בשוק העבודה.

גם בארה"ב וגם בישראל אנחנו רואים שאנחנו בכלכלת "גרף K" - מאחר שקו אחד בגרף עולה למעלה וגרם אחר בקו ירידה (מספר המיליארדרים עולה, שיעור המס ממיליארדרים ומיליונרים יורד או רווחים משוק ההון עולים, הכנסות מעבודה יורדים וכו').

חוקרים מאוניברסיטת קמברידג' ובית הספר לכלכלה ולמדעי המדינה בלונדון גילו שיש גרף K כזה גם בדעות הפוליטיות של ההמונים. במחקר חדש הציגו מדד לקיטוב בנושאים חברתיים והראו שבין 1988 ל-2024 הגענו לשיא של קיטוב פוליטי עד כדי חוסר הסכמה בסיסי על איזה משטר צריך להיות במדינות דמוקרטיות.

בחלק השוואתי, המחקר בוחן גורמי חיזוי לקיטוב ברחבי העולם, כולל משתנים כלכליים, חברתיים ופוליטיים כמו אי-שוויון, רמת דמוקרטיה וגלובליזציה. הוא מראה כי גורמים כמו אי-שוויון כלכלי וחוסר אמון במוסדות מנבאים קיטוב גבוה יותר במדינות שונות.

זה ברור מהנתונים שאיפה שיש אי שוויון כלכלי גדול יש גם קיטוב פוליטי גדול יותר. אבל למה? אם רוב עצום מהאוכלוסייה סובל מהשיטה הכלכלית, שגם נובעת מפוליטיקה של מקורבים ושחיתות הולכת וגוברת (שמייצרת חוסר אמון במוסדות) אז הרוב, בעצם, באותו מצב כלכלי. "ההיגיון" אומר שהם צריכים להתכנס יחדיו כדי לשנות את המציאות שמוכתבת על ידי האליטה השולטת והטפילית.

ואולם, דווקא איפה שיש אי-שוויון משווע יש גם קיטוב גדול מתמיד. איך זה קורה?

כשיש מנהיג מדינה שעובד עם מיליארדרים כדי לסדר להם הטבות מס או אישורים ממשלתיים לרכישות, הוא נהנה מתמורה בצורת קניית גופי תקשורת, ערוצי טלוויזיה ורשתות חברתיות. אם תקשורת ההמונים בידיים של מקורבי המנהיג, אז הם גם מעבירים את המסרים שמתאימים לאותו מנהיג.

ומה מתאים למנהיג שמאפשר לאליטה קטנה ומצומצמת להשתלט על הכלכלה של מדינה? מסרים מקטבים כמובן. כי כל עוד האזרחים רבים אחד עם השני, הם לא יפנו נגד מי שאחראי למצב שהם נמצאים בו.

ולכן ככל שהפערים גדלים, ככה אלו שנהנים מהפערים האלה, משקיעים עוד יותר בתקשורת (ע"ע פטריק דרהי, שעושה מאמצים כדי לרכוש את ערוץ 13) כדי לתת לביבי עוד יותר שליטה על "הנרטיב".

ואז בתקשורת עוסקים במהגרים שבאים לקחת את העבודה של האזרחים או בגיוס נשים לקרבי (שתי בעיות שהנתונים והמציאות האובייקטיבית כבר פתרו ממזמן) ולא בפערים כלכליים או בשיעורי מס.
האמת היא שזה די ברור מי ששולט במוסדות המדינה ובתקשורת רוצה שהאזרחים יעסקו ב"מלחמות תרבות" שיעמיקו את הקיטוב בשביל שלא יעסקו במלחמת מעמדות.