בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה קיבל לאחרונה תביעה של אם ובתה נגד הבעל לשעבר של הבת, וקבע כי בית מגורים הרשום על שם הבת שייך בפועל לאם. השתיים טענו כי האם רכשה את הנכס בשווי 2 מיליון ש"ח במימון מלא ממכירת שתי דירות שבבעלותה, ושילמה את כל ההוצאות הנלוות ובכללן דמי תיווך, מיסים ושיפוץ.
לדבריהן, הבית נרשם על שם הבת משיקולי מס בלבד, ובין הצדדים נחתם הסכם לפיו לאם זכות להחזיק בנכס ולנהוג בו מנהג בעלים. הן הוסיפו כי הגרוש אף חתם על תצהיר שבו אישר כי אין לו או לאשתו זכויות בבית.
מנגד, הגרוש טען כי הנכס שייך לבת, ומתוקף היותו נכס שנרכש במהלך הנישואין הוא זכאי למחצית משוויו במסגרת איזון המשאבים. לטענתו, הכספים שהעבירה האם היו הלוואה שנפרעה על ידי בני הזוג בתשלומים חודשיים בסך 4200 ש"ח כל אחד, במשך כשבע שנים. הגרוש הדגיש כי הרישום במקרקעין מהווה ראיה חותכת לבעלות הבת, וכי בני הזוג הצהירו לרשויות המס שהבית בבעלותם ואף השקיעו בו מכספם בשיפוצים שונים.
בית המשפט הורה - האם תירשם כבעלים
השופטת שוש חן נחום דחתה את טענות הגרוש וקיבלה את גרסת האם. בנימוקיה ציינה כי הוכח שהאם היא זו שמימנה את הרכישה במלואה, בעוד הגרוש הודה בחקירתו כי לא השקיע שקל ברכישת הבית.
בית המשפט קבע כי התנהלות האם לאורך השנים, כולל השכרת יחידת הדיור וקבלת דמי השכירות לעצמה, מעידה על בעלותה הממשית. עוד נקבע כי חתימת הגרוש על התצהיר המכיר בהיעדר זכויותיו בנכס מהווה ראיה משמעותית נגדו, וכי לא הוכחה "כוונת שיתוף ספציפית" בנכס מצד בני הזוג.
בהתאם לכך, הורה בית המשפט על תיקון הרישום כך שהאם תירשם כבעלים ועל פינוי הגרוש מהבית בתוך 90 יום.
עו"ד אמיר כהן שמשרדו מתמחה בדיני משפחה מסביר כי "פסק הדין הנוכחי ממחיש בצורה חדה את החשיבות הקריטית של עריכת הסכם ממון והסכמי הלוואה מסודרים בכתב. במציאות שבה הורים מסייעים לילדיהם ברכישת דירה, רבים נוטים לסמוך על 'הבנות בעל פה', אך כפי שראינו כאן, בית המשפט העלה על נס את העיקרון לפיו 'הכסף מדבר'.
"בהתאם לכך, ולמרות שהדירה נרשמה בטאבו על שם הבת, השקעתה הכספית המסיבית של האם - שמימנה את הרכישה והשיפוץ במלואם - גברה על הרישום הפורמלי. השופטת הבהירה כי הרישום נועד לצרכי מס בלבד, ואין בו כדי להקנות זכויות לבן הזוג לשעבר בנכס שבו לא הוא ולא בת זוגו השקיעו שקל אחד".
לדברי כהן, "נקודה מרכזית נוספת היא דחיית טענת ה'הלוואה' של הגרוש. בית המשפט קבע כי אילו היו בני הזוג מחזירים הלוואה לאם, מצופה היה שייערך הסכם הלוואה מסודר המגדיר את תנאי ההחזר, הריבית ולוחות הזמני".
"כך למעשה, אותה 'שתיקה' משפטית ששררה בין הצדדים - הן בנוגע למהות הכספים שהועברו לאם משך שנות הנישואין והן בנוגע להסדרת המעמד של דירת המגורים כנכס בר-חלוקה בין בני הזוג, במידה ויבואו על סיומם נישואי הצדדים - היא שעמדה במרכז פסק הדין".
לסיום, "המקרה ממחיש היטב כי בהיעדר הסכם ממון המאושר בבית המשפט לענייני משפחה או הסכם הלוואה מפורט, המסדיר בין היתר את תנאי ההלוואה ומהותה. נדרש בית המשפט ללכת אחר מקור ההשקעה בפועל. ומכאן עולה המסקנה המתבקשת לפיה אם חלוקת הנכס והעברות הכספים היו מעוגנות מראש בהסכמים ברורים, בכתב ועונים להוראות החוק, ייתכן שהכרעת בית המשפט הייתה משתנה לטובת הגרוש".