בשבועות האחרונים יוזמת המפלגה השמרנית בגרמניה (מפלגת השלטון של הקנצלר פרידריך מרץ) מהלך שיוציא את העבודה במשרה חלקית מחוץ לחוק, עם החרגות עבור אימהות לילדים או אנשים שצריכים לסעוד את הוריהם. שיעור העובדים במשרה חלקית בגרמניה הגיע לשיא של 40.1% משוק העובדים הכללי. שליש מבינהם עושה זאת מרצונו החופשי. מהו מצב הדברים בישראל והאם נכון לקדם מהלך כזה גם כאן?
לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי, כבר לפני יותר מעשור כ-28% מהמועסקים בישראל עבדו במשרה חלקית, ומאז נרשמה עלייה הדרגתית גם בקרב הגברים. מאחורי המספר היבש הזה מסתתר פער מגדרי חד: כשליש מהנשים העובדות בישראל מועסקות במשרה חלקית - שיעור הגבוה בערך פי 2.4 מזה של הגברים. במגזרים מסוימים, הפער קיצוני אף יותר: בקרב נשים חרדיות שיעור ההשתתפות בעבודה גבוה, אך רק מיעוט מהן עובד במשרה מלאה ורבות נמצאות במשרות חלקיות. אצל נשים ערביות שיעור ההשתתפות בעבודה נמוך יותר, ומתוכן רק חלק קטן במשרה מלאה.
במילים אחרות, בישראל משרה חלקית איננה תופעה שולית. היא הפכה למנגנון מרכזי בניהול החיים, ובמקביל - לכלי שמקבע פערים. באופן רשמי, השיח עטוף בסיסמאות של "איזון בין העבודה לחיים", "גמישות תעסוקתית" ו"חירות לבחור כמה לעבוד". בפועל, עבור חלק גדול מהנשים והעובדים המוחלשים, אין כאן בחירה אלא אילוץ מובנה: מחסור במסגרות חינוך לגיל הרך, שעות פעילות שאינן מותאמות לשוק העבודה, תחבורה ציבורית דלה בפריפריה והעובדה שהנטל הטיפולי מונח כמעט כולו על כתפי הנשים.
לצד זאת, יש מי שמרוויח מהמצב. המגזר העסקי מקבל כוח עבודה גמיש וזול: עובדות ועובדים במשרות חלקיות בענפי מסחר, שירותים, ניקיון, שמירה וחינוך בלתי פורמלי, שאפשר להרחיב או לצמצם את שעותיהם ללא התחייבות אמיתית לטווח ארוך. חלק גדול מהמשרות החלקיות הן זמניות, בשכר נמוך, ללא אופק קידום של ממש. מחקרי הביטוח הלאומי מראים, שעובדים רבים "נתקעים" במבנה הזה לאורך שנים, וכתוצאה מכך נשארים בצד הלא נכון של קו העוני גם כשהם עובדים.
כך הופכת משרה חלקית, לכאורה מנגנון של חופש וגמישות, למלכודת מבנית: פחות שעות רשומות, פחות פנסיה, פחות זכויות סוציאליות ובעיקר - פחות יכולת להתקדם. מי שנמצאת שנים במשרה חלקית, בייחוד אם היא אם לילדים, תתקשה מאוד לעבור מסלול למשרה מלאה ואיכותית. התוצאה המצטברת היא שימור עמוק של אי שוויון מגדרי, מגזרי וגיאוגרפי.
הפער העמוק מול גרמניה הוא בכך ששם מתנהל דיון אידיאולוגי גלוי בשאלות מה תפקיד העבודה בחיינו, מה נכון מבחינה חברתית וכלכלית ולכמה שעות עבודה עלינו לצפות מהאזרח. בישראל כמעט אין דיון כזה, אלא יש מדיניות טלאים: מעט סבסוד מעונות יום, מעט תמריצים לתעסוקת נשים, מעט דיבורים על גמישות, אבל אין אסטרטגיה לאומית ברורה לשאלה כמה עבודה חלקית אנחנו רוצים ובאילו תנאים.
לטעמי, אין להילחם במשרה החלקית, אלא יש להילחם במשרה חלקית שלא מרצון. הזכות לעבוד פחות היא זכות לגיטימית, כל עוד היא תוצאה של בחירה חופשית, המגובה בתשתיות ציבוריות המאפשרות אותה - חינוך לגיל הרך, תחבורה, אכיפת זכויות ושוויון הזדמנויות.
מטרת המדינה אינה להכריח אנשים לעבוד יותר שעות, אלא להבטיח שאנשים לא יידחקו למשרה חלקית רק מפני שהמערכת הציבורית לא מאפשרת להם (אם הם רוצים זאת) לעבוד במשרה מלאה. השאלה האמיתית היא מי נהנה מחופש אמיתי לבחור את היקף עבודתו. כיום, החופש הזה שמור בישראל בעיקר לחזקים. חברה שרוצה להיות שוויונית, אינה מסתפקת בהאדרת "גמישות", אלא דואגת לכך שגם לחלשים תהיה זכות אמיתית לבחור ולא רק להסתגל.
הכותב הוא מייסד משרד עורכי דין גדעון רובין ושות' המתמחה בדיני עבודה