קללת ה-80 שנה: למה אנחנו כלואים בתוך היסטוריה שחוזרת על עצמה?

בואו נדבר רגע על ההיסטוריה, ועל איך שהיא אוהבת לחזור על עצמה.

ככל שאנחנו רואים יותר ויותר בריונים בתשלום שתוקפים ומאיימים על עיתונאים ואנשי מחאה; ככל שיותר שרים ונבחרי ציבור מאמצים רטוריקה אלימה ואנטי-דמוקרטית; וככל שפוליטיקאים דתיים כבר מדברים בגלוי על הפיכת ישראל לרודנות דתית - צפה ועולה השאלה המטרידה: האם אנחנו פשוט חסרי אונים מול מכונת הזמן? האם באמת לא למדנו כלום מההיסטוריה שלנו, ואנחנו, היהודים, פשוט לא מסוגלים לתחזק מדינה מאוחדת ליותר מ-80 שנה?

אלו בדיוק השאלות שיותר ויותר היסטוריונים ואקדמאים שואלים עכשיו בארה"ב. ההנחה היא מה שמניע את גלגלי השיניים של ההיסטוריה - התהליכים הגדולים באמת - זו הכלכלה. והכלכלה, בסופו של דבר, מונעת מהפסיכולוגיה האנושית, שהיא תבניתית ובגלל שהיא תבניתית ההיסטוריה האנושית חוזרת על עצמה.

"תיאוריית הדורות של שטראוס-האו" (שפותחה על ידי ויליאם שטראוס וניל האו) היא לא מיסטיקה ולא נבואה, אלא תיאוריה "פסיכו-היסטורית" שמזהה דפוסי התנהגות אנושיים שחוזרים על עצמם בהיסטוריה של ארה"ב והמערב מאז 1584 לפחות.

הרעיון מאחוריי התיאוריה פשוט: כל 80 שנה בערך - תוחלת חיים ממוצעת של אדם - המחזור מתאפס ועובר ארבעה שלבים:

• היי (High) - יציבות: מגיע תמיד אחרי משבר ענק. בארה"ב זה קרה מ-1946 (אחרי מלחמת העולם השנייה) ועד תחילת שנות ה-60. החברה מאוחדת, החוקים הגיוניים, יש רגיעה. אנשים מרוויחים טוב, קונים בית בזול ובעיקר - סומכים על המוסדות.
• התעוררות (Awakening) - שבירת מוסכמות: החיים טובים אז מתחילים לשאול שאלות ולעשות ניסויים. בין 1960 ל-1980 בארה"ב, היצירתיות התפוצצה ובמקביל אתגרו סמכויות, נלחמו על זכויות אזרח, חשפו שחיתויות והמציאו טכנולוגיות חדשות. המהפכה ותרבות הנגד הפכו למיינסטרים
• התפרקות (Unraveling) - שבטיות: אחרי שבירת המסוכמות האחדות מתרסקת. האמון במוסדות קורס, והחברה מתפצלת לשבטים שנלחמים על משאבים. בארה"ב זה השלב של 1980 עד אזור 2008. זה מאופיין בפערים כלכליים מטורפים, יציאה לאינסוף מלחמות, ובסוף - קריסה כלכלית.
• משבר (Crisis) - קריסת מערכות: זה השלב שבו אנחנו נמצאים היום. המוסדות נכשלים לחלוטין, והציבור חי בפחד מהעתיד. לפי התיאוריה, סוף המשבר הזה מביא איתו בדרך כלל אירוע היסטורי משנה-מציאות כמו מלחמה גדולה או משבר כלכלי ענק, שמוביל לסדר חדש.

כמובן שהתיאוריה הזו חטפה לא מעט אש מאקדמאים. מצד אחד החמיאו לה על "תיזה נועזת ודמיון עשיר" שהשפיעה על עולמות השיווק, הספרות העסקית וחקר הדורות. מצד שני, אקדמאים ועיתונאים ביקרו אותה קשות וקראו לה "פסבדו-מדעית", "דטרמיניסטית מדי", ו"הורוסקופ היסטורי" שלא יעמוד בבחינה מחקרית.

הביקורת המרכזית היא שאין לה מספיק ביסוס אמפירי ושהיא מייחסת לדורות כוח שמתעלם מפקטורים דרמטיים כמו מעמד כלכלי, גזע, מגדר, דת ושיוך פוליטי. שטראוס והאו, מצידם, טענו שאין כאן גבולות מדויקים - זה כמו עונות השנה; אי אפשר לחזות בדיוק מתי הן יגיעו, אבל הן יגיעו.

מי שלקח את התיאוריה הזו והפך אותה לתוכנית עבודה הוא סטיב באנון, האסטרטג לשעבר של טראמפ ואחד ממובילי הפופוליזם העולמי. באנון כל כך אובססיבי לתיאוריה הזו שהוא אפילו ביים עליה סרט דוקומנטרי ("Generation Zero"). ההיסטוריון דייוויד קייזר, שייעץ לסרט, סיפר שבאנון ממוקד לגמרי ב"מפנה הרביעי" (המשבר) - זה שהורס סדר ישן כדי לבנות סדר חדש. כבר ב-2017 ב"ביזנס אינסיידר" נכתב שבאנון, באופן אקטיבי, מנסה להאיץ ולהביא את המפנה הרביעי הזה לידי מימוש.

אבל בעוד שאנשים כמו באנון מנסים לפרק את המערכת באופן אקטיבי, יש סכנה גדולה לא פחות בפסיביות. וכאן שווה להקשיב לפרופ' הת'ר קוקס ריצ'רדסון, היסטוריונית מבוסטון קולג', שמקדישה עשרות שנים לחקר קריסתן של דמוקרטיות. היא לא מסתכלת על כותרות ראשיות, אלא נוברת במכתבים, עיתונים ישנים והתכתבויות פרטיות שלא נכנסים לספרי ההיסטוריה.

המסקנה שלה? התבנית של קריסה היא שקטה ומטרידה בהרבה מאיזה פיצוץ דרמטי או חילופי עונות. היא מזהה הלך רוח ספציפי - משפט אחד קטן שחוזר על עצמו בפי אנשים רגילים כשהמצב מדרדר. זו לא סיסמת קרב, אלא משפט שנועד להרגיע: "מישהו כבר יתקן את זה".

אנשים מבינים שמשהו מסריח. אבל הם מעבירים את האחריות הלאה. הם מניחים שהמוסדות איכשהו יתקנו את עצמם, סומכים על מנהיגים שיתעשתו רגע לפני התהום - ופשוט יושבים ומחכים.

קחו לדוגמה את ארה"ב בשנות ה-50' של המאה ה-'19. משפחות של חקלאים ומורים ראו את הקיטוב הגובר דרך עיתונים וסיפורים של אנשים שהגיעו מהערים הגדולות. משפחות בורגניות ראו איך שיחות רגילות ברחוב, בבית קפה או במספרה הופכות לעוינות במיוחד. המדינה החדשה נראתה שבירה מתמיד. הם הרגישו את הסכנה אבל אמרו לעצמם, לפי ריצ'רדסון שקראה את המכתבים שלהם: "עברנו משברים, השכל הישר ינצח, האיחוד יציב מדי בשביל להתפרק".

שנתיים לאחר מכן פרצה מלחמת האזרחים. 600 אלף הרוגים.

ריצ'רדסון זיהתה את אותו דפוס של סימני אזהרה והדחקה גם לפני קריסת "עידן השיקום" (התקופה שלאחר מלחמת האזרחים בה ניסתה ממשלת ארה"ב לאחד מחדש את המדינות ולהגדיר מחדש את זכויות העבדים המשוחררים. תקופה זו התאפיינה במאבק בין מדיניות מתונה, רדיקלית, וסופה בהשתלטות גזענית בדרום) וגם בתקופת "העידן המוזהב" (שהסתיימה, בעצם, במיתון הגדול של 1929).

ריצ'רדסון טוענת שאותה גישה מאפיינת אמריקאים גם ממש עכשיו - כשנורמות דמוקרטיות נשחקות בשקט תחת הלחץ של דיסאינפורמציה ואי-שוויון. בכל פעם, אנשים ראו את הסימנים, וחיכו שמישהו אחר יעשה את העבודה.

התובנה הכואבת ביותר של ריצ'רדסון היא שבדיעבד תמיד קל לראות איפה התערבות הייתה משנה הכל, ואיפה השתיקה עלתה ביוקר. אבל בזמן אמת? זה אף פעם לא נראה כל כך ברור.

ועדיין, ריצ'רדסון נזהרת מלצייר תמונת ייאוש מוחלטת. ההידרדרות היא לא גזירת גורל, וקריסה היא כמעט אף פעם לא פתאומית. דמוקרטיות לא נופלות בגלל נבל אחד. הן נחלשות כשהאזרחים מתנתקים, כשהעייפות והאדישות מחליפות את המעורבות הקהילתית, החברתית והפוליטית, וכשאנשים שוכחים שמוסדות הם לא מכונות שעובדות על אוטומט - הם בסך הכל הסכמות משותפות שחייבים לתחזק.

ההיסטוריה מפוצצת בדוגמאות של אנשים רגילים ששינו את המסלול. המאבק של תנועת זכויות האזרח או המאבק לזכות הבחירה לנשים לקחו דורות. היו שם אלימות, תבוסות, ספקות ולעג. הרבה נשים שצעדו בהפגנות ולא זכו בכלל להצביע. אבל העקשנות שלהן, הסירוב לחכות לאישור, עיצבו מחדש את הדמוקרטיה.

וזה נכון גם למפגינים הישראלים שיצאו לרחובות כדי לסיים את המלחמה ולהחזיר את החטופים.
המתח הזה שבין אזהרה לתקווה הוא המסר כאן: העבר קבוע, אבל ההווה והעתיד לא. דמוקרטיות נשחקות לאט, אבל הן גם נבנות מחדש לאט דרך השתתפות אזרחית יומיומית וסיזיפית. ההיסטוריה היא לא נבואה. היא פשוט תיעוד של הבחירות שלנו - איפה הפסיביות סגרה לאנשים את העתיד, ואיפה מאמץ משותף פתח אותו מחדש.

הבלתי-נמנע קיים רק בעבר. העתיד עדיין תלוי בנו. בבחירות שלנו, במה שאנחנו משתפים, במה שאנחנו רוצים לדבר עליו, בקביעת מה שחשוב לנו.