מצר אחד צר בין איראן למדינות המפרץ מחזיק את שוק האנרגיה העולמי בגרון: כ-20 מיליון חביות נפט ביום וכחמישית מאספקת הגז העולמית תלויים בו, חברות הביטוח נסוגות ומאות מכליות ממתינות, והחשש הוא ממשבר שיטלטל בורסות, יזניק מחירים ויחזיר את העולם לטראומה הכלכלית של שנות ה-70
בעיצומו של היום הרביעי למלחמת "שאגת הארי", ועל רקע ההישגים המרשימים של ישראל וארצות הברית, הזירה שמאיימת לטלטל את הכלכלה העולמית נמצאת דווקא הרחק מקווי האש. מצרי הורמוז, המעבר הימי שבין איראן למדינות המפרץ, הפכו לנקודת ההכרעה השקטה. שם לא בהכרח יורים, שם מפעילים לחץ.
כ-20 מיליון חביות נפט ביום עוברות דרך המצר הזה, כמעט חמישית מהאספקה העולמית. לצידן כ-20 אחוזים מהגז המונזל בעולם. סעודיה, איחוד האמירויות, כווית, קטאר וגם איראן עצמה נשענות על הנתיב הזה. ברגע שהוא נחסם או אפילו מאוים, כל השוק העולמי נכנס לכוננות. בטהראן כבר מדברים על אפשרות שמחיר חבית יטפס ל-200 דולר.
הסגירה אינה פיזית. אין שער שנטרק. האיראנים לא צריכים להעמיד מחסום, מספיק איום אמין. ההצהרה כי כל מכלית שתנסה לעבור תותקף כבר הספיקה כדי לייצר מציאות חדשה. כמה ספינות הותקפו, והאפקט המשמעותי יותר הגיע מכיוון אחר לגמרי: חברות הביטוח. כשהן מודיעות שלא יבטחו מכליות שעוברות במצר, התנועה נעצרת כמעט מאליה.
לצד האיום על תנועת המכליות, השווקים כבר מגיבים. הודעת קטאר מאתמול על הפסקת ייצור גז נוזלי בעקבות תקיפה איראנית הכתה מיד. מחירי הגז באירופה זינקו בכ-30 אחוזים, באנגליה המחירים אף הוכפלו, ובהודו הודיעו ספקיות הגז על קיצוץ של 25 אחוזים באספקה ללקוחות תעשייתיים. זהו איתות ברור עד כמה כל פגיעה בשרשרת האנרגיה מתורגמת כמעט מיידית לעלויות, לצמצומים וללחץ כלכלי רחב.
חסימה ממושכת תתגלגל במהירות למחירי החשמל
כ-170 מכליות כבר תקועות במפרץ הפרסי. אחרות לא מעזות להיכנס. הנפט והגז לא יוצאים ליעדם. מי שמרגישות זאת מיד הן הכלכלות של מזרח אסיה. יפן, דרום קוריאה, הודו וגם סין תלויות בזרימה הזו. אם המצב יימשך שבועות ספורים בלבד, מפעלים ביפן ובקוריאה עלולים לצמצם פעילות בשל מחסור באנרגיה.
במקרה של גז, התלות חדה אפילו יותר. קטאר היא שחקנית מרכזית בשוק העולמי, ורוב הגז המונזל שלה עובר דרך המצר. חסימה ממושכת תתגלגל במהירות למחירי החשמל באירופה ובאסיה. גם ארצות הברית לא תעמוד מנגד. הביקוש האמריקני גבוה, ורשת החשמל צורכת יותר ויותר אנרגיה. כשההיצע העולמי מצטמצם, המחיר עולה בכל מקום.
זה בדיוק ההיגיון שעליו בונים בטהראן. לא הכרעה צבאית מיידית, אלא לחץ כלכלי מצטבר. אם מדינה כמו יפן תאבד נתח משמעותי מאספקת האנרגיה שלה, היא תסכים לשלם יותר לספקים אמריקנים. היצרנים יעדיפו למכור במחיר גבוה לחו"ל ולא לשוק המקומי במחיר נמוך יותר. הצרכן האמריקני ישלם יותר בתחנת הדלק ובחשבון החשמל. ומשם, מקווים באיראן, הלחץ יחלחל לפוליטיקה.
בוושינגטון יש כבר מחלוקת לגבי המלחמה. כאב כלכלי עלול להפוך את הוויכוח הזה לחריף הרבה יותר. אם הציבור ירגיש שהעימות מתורגם ישירות ליוקר מחיה, יהיה קשה לשמור על תמיכה ממושכת. במובן הזה, שוק האנרגיה הוא מנגנון ספירה לאחור.
חרם הנפט של מדינות ערב צרוב בתודעה העולמית
ההיסטוריה כבר הראתה לאן זה יכול להוביל: ב-1973, חרם הנפט של מדינות ערב, שעמד על שיעור קטן בהרבה מהשוק העולמי, הספיק כדי להצית אינפלציה עולמית ולהביא למחסור חמור. בסוף שנות השבעים, שביתת פועלי הנפט באיראן על רקע המהפכה הובילה לזינוק נוסף במחירים עד 36 דולר לחבית ולתורים ארוכים בתחנות הדלק. משברים שצרבו תודעה והכתיבו מדיניות חוץ וכלכלה במשך עשורים.
מאז פיתח העולם מנגנוני הגנה. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה, מאגרי חירום, נתיבי שינוע חלופיים. אירופה אף העמיקה בשנות השמונים את הקשר האנרגטי עם ברית המועצות כדי לגוון מקורות. אבל גם כל אלו אינם מכסים אובדן פוטנציאלי של 20 מיליון חביות ביום.
בטווח המיידי מדינות ישרפו יותר פחם כדי לגשר על הפער. בצפון אמריקה, באסיה ובסין תחנות כוח יחזרו למקורות מזהמים. בטווח הארוך תואץ ההשקעה באנרגיות מתחדשות ובאנרגיה גרעינית, מתוך הבנה שהתלות במעבר ימי צר אחד מסוכנת מדי.
בסופו של דבר, אנרגיה היא מנוע הכלכלה העולמית. שליטה בה היא כוח גיאו פוליטי מהמעלה הראשונה. אם ארצות הברית תעמיק את השפעתה על שוקי הנפט והגז, המשמעות עבור סין ומדינות נוספות תהיה דרמטית. אך עד שתתבהר התמונה האסטרטגית, המשבר מתפתח כאן ועכשיו.
מצרי הורמוז אולי צרים על המפה, אבל ההשלכות של כל עיכוב בהם רחבות בהרבה. שם, בין מכליות שממתינות ושווקים שמזנקים, מתנהל הקרב השקט שעלול לעצב את הכלכלה העולמית לשנים קדימה.