המדינה השאירה וואקום, החברות העסקיות נכנסו מתחת לאלונקה

הלנה בבתי מלון של קשישים ללא ממ"ד, הסדרת קליטת WiFi בממ"דים, חילוץ ישראלים שנתקעו בחו"ל, וגם פתיחת ערוצי תוכן בטלוויזיה וזמינות גבוהה בסופרים, אלו רק חלק מהמהלכים שראינו בימים האחרונים מצד חברות עסקיות ישראליות שנתנו מענה מהיר לכאב אמיתי.

חברות תקשורת, בנקים, תעופה, קניונים, חברות מזון וקמעונאות ועוד עלו בקמפיינים מהירים וביוזמות נדיבות שנתנו פתרון קונקרטי לציבור הרחב. מחלק מהחברות אנו מצפים שיתנו מענה מהיר בשעת משבר, שהרי חברות הסלולר או התקשורת אמורות לספק קליטה רציפה בכל מקום, וגם הסופרים וחברות המזון צריכים לתת מענה כדי שהציבור יוכל להתקיים גם בתקופת מלחמה.

הציבור סומך עליהן שבעת משבר הן יהיו שם עבורו, כחלק מהביטחון שהן מספקות עבורו לאורך כל השנה. אך האם מישהו מצפה שבנק ישכן קשישים חסרי ממ"ד על חשבונו או יחתן סטודנטים שעשו ימי מילואים רבים?

בזמן מלחמה נדמה שחברות עסקיות רבות נכנסות במהירות לוואקום שהמדינה מותירה. מהלכים מרגשים, מבצעי סיוע, הודעות תמיכה וקמפיינים, הכול עטוף בשפה של אחריות וערכיות. ומכאן עולה השאלה האם זה תפקידן והאם זה נעשה מתוך אחריות אמיתית?

הרי המדינה היא זו שאמורה לדאוג למקלטים, לרווחה, לחינוך, לתעסוקה ולרשת ביטחון לאזרחים בזמן משבר. כשחברות עסקיות ממלאות את החסר זהו גם סימפטום לטשטוש גבולות בין אחריות ציבורית לאחריות עסקית.

ומצד שני למה להשאיר וואקום?

בסופו של דבר, מי שמחזיק את רוב המשק ומניע את הכלכלה גם בעת מלחמה אלו החברות העסקיות. לתפיסתי מותר לחברה עסקית להמשיך ולרצות להתקיים, מותר לחברה לרצות להרוויח ולפרנס. בישראל זה נתפס בעין ביקורתית, כאילו רווחיות סותרת ערכיות ואני לא מקבלת את המשוואה הזו.

בשש השנים האחרונות מאז פרוץ הקורונה אנו נמצאים בחוסר ודאות מתמשך. השמיים נסגרים בכל משבר בטחוני, דרכי התובלה והלוגיסטיקה לישראל מקשות על ייבוא, וחוסר האהדה לישראל מקשה על סחר וייצוא. עסקים קטנים נסגרים חדשות לבקרים, ואי הוודאות משפיעה על כל המשק. החברות נלחמות על רציפות עסקית והבטחת פרנסה וביטחון לעובדיהן ואספקת מוצרים ושירותים ללקוחותיהן.

במקביל החברות מחזירות למשק, ובכל משבר הן הראשונות להתגייס ולסייע. אני מסכימה שתפקיד המדינה להגן, לתמוך ולפתח, אך בהיעדר מערך ציבורי ראוי וזריז, נכון בעיניי שחברות עסקיות ייכנסו לוואקום שנוצר.

בתקופה זו מתחילה עונת הדוחות השנתיים בחברות ציבוריות וכולנו נוכל לראות את היקף התרומות של החברות ביחס לרווחיהן בשנה החולפת. הציפיה מחלק מהחברות שישקיעו יותר, כאשר "כמה יותר" היא שאלה פתוחה לוויכוח לגיטימי. בעיניי יש עיקרון אחד חשוב: אחריות תאגידית אמיתית לא מתחילה ונגמרת בקמפיין. היא נמדדת בליבת הפעילות בהוגנות, בשקיפות, בתמחור ובהתנהלות יומיומית לאורך כל השנה ולא בקמפיין אחד.

אפשר להחזיק בשתי העמדות יחד: גם לדרוש מהמדינה למלא את תפקידה, וגם להעריך חברות עסקיות שנכנסות מתחת לאלונקה כשהמציאות מחייבת, ולצפות שיסייעו ויתגייסו. הדיון האמיתי אינו "יחסי ציבור מול ערכיות", אלא איך בונים שותפות נכונה בין מדינה, מגזר עסקי וחברה אזרחית במיוחד ברגעי משבר, כזו שתחזיק מעמד גם ביום שאחרי.

נוי קדם מדמון, לשעבר ראש מערך התקשורת והאחריות התאגידית בתנובה וחברת רשת "מעוז".