המלחמה נגד איראן מביאה הישגים שהפיקוד המרכז של ארצות הברית (CENTCOM) לא חשב שישיג כל כך מהר. הצי האיראני מושמד, חיל האוויר האיראני מושמד, המטוסים של חיל האוויר האמריקאי וחיל האוויר הישראלי בשליטה מוחלטת על השמיים באיראן. בנוסף, אתמול נודע שהכורדים בצפון מערב המדינה התחילו במתקפה.
זו מלחמה חד צדדית בכל מובן - אבל האיראנים עדיין יכולים לשבש את חייהם של מיליוני אנשים באזור. דברי הרהב של שר המלחמה האמריקאי פיט הגסת' ככל הנראה מוצדקים אבל סלחו לי - בתור בוגר הסבבים הרבים בעזה נגד החמאס - יחסי הכוחות בין ארה"ב לאיראן לא באמת שונים מיחסי הכוחות בין ישראל לחמאס. ובכל הסבבים לפני השבעה באוקטובר "השמדנו", "כיסחנו", "מחקנו" ומה לא - ועדיין הם הצליחו לטבוח באלפים מאיתנו ביום אחד.
למה העליונות הצבאית שלנו מול החמאס לא תורגמה לניצחון אסטרטגי ושינוי המציאות? הסיבה לכך היתה עיוורון אסטרטגי של ההנהגה (שלא לדבר על שיתוף פעולה עם קטאר למען חיזוק החמאס ולמען מניעת הקמה של מדינת פלסטינית) וכרגע לא ברור מה הלאה במלחמת איראן.
אגב, עבור בוגרי מלחמת המפרץ השנייה הדומיננטיות הצבאית הזו של ארה"ב על איראן לצד חוסר אסטרטגיה ברורה לגבי "היום שאחרי" זה ממש טריגר ל-PTSD. צריך להזכיר שאנשי ממשל ג'ורג' בוש הבן הודו שהמבצע הצבאי לכיבוש עיראק היה מתוכנן להפליא והשלטון המקומי קרס במהירות, אבל לא היתה להם תוכנית כלל למה לעשות עם המדינה.
כך שאחרי הכרזת הניצחון של ג'ורג' בוש הבן, הדברים הסתבכו מאוד עבור ארה"ב ועיראק, ומתוך המדינה השבורה צמחו סכנות גדולות יותר למערב מאשר סדאם חוסיין.
"תרחיש סיוט"
אז כן, איראן סופגת אבידות קשות ולא נראה שהיא תוכל להיות איום קיומי על ישראל בעתיד הקרוב או הרחוק - אבל הגרעין האידיאולוגי ששולט במדינה הזו הוא קשה לפיצוח. אז שוב, לאן כל הדבר הזה הולך בעצם?
מומחים למדיניות כגון פול פוסט, פרופסור חבר למדעי המדינה באוניברסיטת שיקגו, טוענים כי התרחיש הכי חיובי הוא "הקמת הנהגה פרו-אמריקאית ופרו-דמוקרטית שתשתלט על איראן ותשמור על יציבות" אבל התרחיש מנגד הוא "מלחמה אזורית כוללת בקנה מידה עצום, שנמשכת חודשים ויכולה אף להוביל לקריסה מוחלטת של איראן".
כלומר, הכל יכול לקרות. "עכשיו איראן מתפוררת" כתב פרופ' פול. "קבוצות בדלניות בתוך איראן רוצות להתנתק, המדינה תיעלם ותהיה ולא יציבה, וזה יגרום למלחמות בכל האזור. זה תרחיש סיוט".
לפי פרופ' פול "בין שני הקצוות האלה, אני חושב שהתוצאה הריאלית ביותר אינה רחוקה ממה שקרה בפשיטה על ונצואלה של ניקולאס מדורו. מדורו סולק, סגנית הנשיא דלסי רודריגס נכנסה לתפקיד, הפכה למנהיגה החדשה, ובפועל זה נשאר אותו משטר בלי מדורו. אני חושב שאפשר לראות משהו דומה כאן בצורה אחרת אפילו אם יהיה יותר נצי מהאייתוללה הקודם".
מה שבטוח, דונלד טראמפ השיג זה שהמלחמה באיראן הצליחה לשנות לחלוטין את השיח בארה"ב. שום דבר מפרשת אפשטיין והחשיפות המטרידות ביותר על פשעי מין של הנשיא לא מגיע לכותרות.
כרגע מה שמעסיק את האמריקאים זה ההשלכות הפוליטיות הפנימיות למבצע הזה, שלא קיבל את האישור של הקונגרס ולא מתיישב עם האידיאולוגיה הרפובליקנית שאומצה על ידי דונלד טראמפ בעצמו - "אמריקה תחילה". כלומר, גם ההישגים הכבירים של צבא ארה"ב וצה"ל באיראן לא באמת מהווים ניצחון פוליטי כלשהו עבור טראמפ.
מה עם עזה והחות'ים?
מה עם הקשר עם החברות האירופאיות בנאט"ו? זה לא שהם חשבו שאיראן לא היוותה איום והם סברו שאיראן לא צריכה נשק גרעיני, אבל פשוט לא חלקו את הגישה הניצית שמאפיינת את ממשל טראמפ, ישראל וגם של סעודיה (לפי הדיווחים סעודיה רצתה את ההתקפה הזאת על איראן).
האירופאים לא ישפכו דמעות על כך ששהאייתוללה חמנאי איננו אבל, כמו כולנו בעצם, תוהים מה אמור לקרות עכשיו?
השאלה הגדולה האחרת היא עד כמה הדברים יתפשטו כל עוד הפעולה נמשכת. כלומר עד כמה קבוצות הנתמכות בידי איראן יסלימו את הפעילות הצבאית שלהן. כבר עכשיו יש עימותים בין ישראל לחיזבאללה. האם נראה חידוש של הלחימה בעזה? האם נראה עוד מבצעים נגד החות'ים בעומאן ובאזור המפרץ? האם אפשר "לנהל" את הסיטואציה או שפשוט יווצרו שורה של עימותים נוספים באזור, פיגועי טרור קשים בנציגויות ישראליות ואמריקאיות ברחבי העולם?
בקיצור, אחרי כמעט שבוע של מלחמה סופר-מוצלחת מבחינה צבאית וטקטית הגיע הזמן לשאול - מה האנד גיים האסטרטגי כאן?