בתחילת שנות השבעים מערכת המס של ישראל הייתה שכונה אחת גדולה. מבנה מס מסורבל ומיושן, יצר שוק שלם של קומבינות שכר והטבות פיקטיביות שנועדו לעקוף את המנגנון, ולהכות את השיטה. במקום משכורת אמיתית, קיבלו עובדים החזרי רכב בלי שהחזיקו רכב, תקציבי ספרות מקצועית לעובדים שבקושי קראו עיתון, ושורה של סעיפים יצירתיים שהפכו את תלוש השכר למסמך דמיוני. כדי לעשות קצת סדר בבלגן הזה, הוקמה ב־1974 "ועדת בן שחר".
על הרקע הזה כתב יוסי בנאי האגדי את המערכון "השליח בבנק" לתוכנית "אופסייד סטורי" של הגשש החיוור. במערכון מגיע ברוך (פולי) לראיון עבודה בבנק הדמיוני "ישראבנק", ומגלה מהר מאוד איך המנגנון עובד. את המשכורת שביקש הוא לא יקבל, אבל בתמורה יוצע לו סל הטבות מופרכות.
כשמנהל הבנק (גברי) מציע לו החזר על רכב, הוא אומר, "אבל אין לי אוטו, אני בא באופניים". "אז מה?", עונה לו המנהל בלי למצמץ, "אנחנו נכתוב שיש לך אוטו, וניתן לך אחזקת רכב". כשמגיעים לסעיף הספרות המקצועית, מודה ברוך שהוא לא יודע לקרוא, ומקבל את התשובה, "אז מה? אנחנו נכתוב שאתה קורא, וניתן לך תקציב לספרות".
אפילו פתרון לשעות הנוספות נמצא פתרון יצירתי, "שעות נוספות אתה לא עושה, אבל אנחנו נכתוב שאתה עושה, וניתן לך פרמיה". בסוף המשא ומתן ברוך מסכם במשפט שנכנס ישר ללקסיקון הישראלי, "הכל זה כאילו. יענו ישראבלוף".
הביטוי הזה הפך למטבע לשון שמסמל את הנרטיב הישראלי הבסיסי. הכל כאילו, הכל יענו. הכל ישראבלוף. אתמול בלילה הוא קיבל עוד רובד מעצבן במיוחד, כזה שמותח עוד קצת את העצבים המתוחים ממילא של הציבור.
התקהלות ועבודה, אבל בלי מסגרות לילדים
כמו גנבים בלילה, בשעה שבה הורים לילדים קטנים היו עסוקים בלעשות מקלחת בשתי דקות, וארוחת ערב בחצי דקה, החליטו בפיקוד העורף ובאוצר שהגיע הזמן לעדכן את ההנחיות. לפי ההנחיות החדשות, אפשר לחזור לעבוד במקומות שאפשר להגיע מהם למרחב מוגן תקני בזמן ההתגוננות.
בנוסף, התיר פיקוד העורף התקהלות של עד 50 אנשים, בתנאי שניתן להגיע למרחב מוגן עם הישמע אזעקה. ההנחיות נכנסו לתוקף היום, בשעה 12:00 בצהריים, ויהיו תקפות לפחות עד שבת בשעה שמונה בערב.
ויש עוד פרט שולי אחד, שלא נכנס להנחיות, אבל נוכח בכל רגע כבר כמעט שבוע. פיקוד העורף עדיין אוסר על קיום לימודים, למעט מקרים חריגים, לפחות על ה -14 במרץ, עוד תשעה ימים. כך שהורים שעל פי ההנחיות החדשות יכולים להגיע למקום העבודה, ימצאו את עצמם בדילמה הבלתי אפשרית. להכניס כסף הביתה ולהפקיר את הילדים לטילים וחרדות, או להישאר איתם בבית, כדי לחסוך שכול וטיפולים פסיכולוגיים בעתיד. להורים לילדים קטנים הדילמה הזאת נחסכת כמובן. אין להם פשוט יכולת לעשות את זה.
חל"ת על חצי יום? זהו שלא
וזה היה רק הסיפתח של הישראבלוף. מדינת ישראל ממשיכה לחסוך על חשבון האזרחים שלה, ובמקביל למכור לציבור סיפור על שגרה שחזרה. מי שמשנה הנחיות ביום חמישי בצהריים, באמצע יום עבודה, ומתיר לפתוח גם בשישי ובשבת, לא עשה את זה במקרה. הוא חשב היטב על לוח השנה, על תנאי הסף של החל"ת, ועל השאלה מי ישלם את המחיר.
כי אם ביום ראשון המשק שוב ייסגר, העובדים לא יקבלו חל"ת על יום וחצי, כי גם ככה באוצר לא מוכנים ללכת על חל"ת גמיש. אז המעסיקים יתמודדו עם השיבושים, עם עובדים שנתקעים בבית עם ילדים, ועם הפסד של ימים שלא באמת עבדו בהם. ההורים ימשיכו לנסות לתפקד בין זום, טלפונים, מקלחת בשתי דקות וארוחת ערב בחצי דקה.
וככה, על הדרך, עוקצים את כולם. את המעסיקים, את העובדים, את ההורים. העיקר שאפשר יהיה להודיע חגיגית שהמשק נפתח לעבודה. הבעיה היא שהפעם השיטה הזו עולה לנו בבריאות הנפשית ובכיס. אחלה ישראבלוף. "אתה הבנת את זה ברוך?"