בעולם הלוגיסטיקה והמסחר, כשרוצים לדעת מה שווי הסחורה, משתמשים בשלושה מושגים פשוטים: ברוטו, טרה ונטו. הברוטו הוא המשקל הכולל של המוצר יחד עם האריזה. הטרה היא משקל האריזה הריקה, מה שאין בו ערך כשלעצמו והוא רק המעטפת המגינה או המכבידה. הנטו הוא העיקר, מה שנשאר ביד אחרי שמפחיתים את הכול מסביב. הנוסחה פשוטה: הנטו שווה לברוטו פחות הטרה.
כשמחילים את הנוסחה הזו על הקריירה הפוליטית של בנימין נתניהו, מתקבלת תמונה מורכבת. הברוטו של שנות כהונתו האחרונות כולל רשימת כישלונות ארוכה, שסעים חברתיים עמוקים, ומעל הכול את הטבח הנורא שנצרב בדברי ימיה של המדינה ושינה לעד את פניה. זהו משקל כבד מנשוא שמאפיל על כל דבר אחר ומטיל צל ענק על המציאות הישראלית.
אבל כדי להבין את משמעות התקיפה באיראן, צריך לבצע לרגע פעולת שקילה מדויקת ולעשות הפרדה. להניח בצד את הטרה - את האריזה הפוליטית, המחדלים, המשקעים והאינטרסים האישיים - ולבודד את הנטו של המהלך עצמו. מה שנשאר הוא הישג שקשה שלא להתפעל ממנו. במנותק מכל השאר, נתניהו גילה יכולת אסטרטגית מבריקה. הוא עמד מאחורי מהלך מתוזמן של הטעיה ותחכום, ניהול צמוד של הזירה הבינלאומית וריקוד צמוד ומדויק עם דונלד טראמפ בוושינגטון, כשהוא ממנף קשר אישי לפטיש ביטחוני רב עוצמה.
המכה שהונחתה על איראן היא לא רק הישג צבאי כירורגי. יש לה משמעות כלכלית ותודעתית שמשנה סדרי עולם. במשך שנים תפקדה ממלכת האייתוללות כמשקולת כבדה על האזור כולו, גורם מתסיס שייצר חוסר יציבות, הצית מלחמות, זרע הרס והרחיק משקיעים. התקיפה הזו ביצעה הערכת שווי מחודשת לכל המזרח התיכון והבהירה שיש מחיר כבד מנשוא על תוקפנות ואיום עולמי.
כאן טמון הפוטנציאל לשינוי טקטוני של ממש. ברגע שצינור החמצן הכספי של טהרן נחתך, הגרורות שלה, חיזבאללה וחמאס, מוצאות את עצמן ללא הגיבוי הכלכלי והלוגיסטי שיחזיק אותן בחיים לאורך זמן ויאפשר להן להתאושש מהמכות שצה"ל הנחית ומנחית עליהן. ללא המיליארדים שזרמו מטהרן, ארגוני הטרור האלו הולכים ומאבדים את הרלוונטיות שלהם. הם נחלשים, מתכווצים והופכים מצבאות מאיימים לכנופיות מבודדות שנאבקות על הישרדותן.
החלשת הציר האיראני מפיחה תקווה למציאות אזורית שעד לא מזמן נחשבה למדע בדיוני. דמיינו לרגע רכבת מהירה שיוצאת מנהריה ומגיעה לביירות, שלום רשמי וחם עם ערב הסעודית שפותח שווקים של מיליארדים, או אפילו וויקאנד תיירותי בטהרן החופשייה. מה יש, תנו לחלום. זהו חזון של בוסט כלכלי אדיר שבו ישראל משחקת תפקיד מרכזי כגשר טכנולוגי ועסקי בין מזרח למערב. הנטו האסטרטגי הזה עשוי להפוך למנוע הצמיחה הגדול ביותר של הדור הבא.
הברוטו עדיין קיים. הוא לא נמחק והוא ימשיך ללוות אותנו כפצע פתוח. מי שירצה לסגור חשבון פוליטי עם נתניהו על הכישלונות והמחדלים יוכל לעשות זאת בקרוב בקלפי. אבל בתוך הערפל והכאב, אפשר וראוי לומר מילה טובה לנתניהו על מהלך אמיץ ומבריק, ולקוות שאכן מדובר בתחילתו של עידן חדש באזור.
ניצחון בחזית, הפקרה בעורף
דווקא לנוכח ההישגים הפנומנליים שישראל מפגינה במערכה הביטחונית, שוב מתגלה הפער הבלתי נתפס בכישלון המתמשך בטיפול בעורף האזרחי. טייס חיל האוויר יכול לעשות היסטוריה עם מטוס ה-F35 שלו ולהפיל מטוס אויב, אבל פעולות רגולטוריות בסיסיות, כמו גיבוש מתווה פיצויים לעובדים ולמעסיקים בעקבות המלחמה, נראות עבור הסטארט-אפ ניישן כמו אתגר גדול יותר מלחסל את חמינאי.
זאת כמובן לא הפעם הראשונה שבה האזרחים נדחקים לסוף התור ומרגישים שהיחס אליהם הוא כאל רכיבי ביטחון ברשימה של רבש"ץ יישובי, כמו הגדרות, הנשקים ואפודי המגן. תחושה צורבת שמספר תעודת הזהות שלך שווה פחות מהמספר האישי במילואים. מיד אחרי ה-7 באוקטובר, קרס הטיפול הממשלתי בעורף האזרחי והמגזר השלישי שלקח פיקוד היה היחיד שתפקד. אלא שבעוד צה"ל ערך תחקירים על תחקירים, הסיק מסקנות ולמד משגיאות (אנחנו מקווים), עקומת הלמידה במגזר הציבורי, זה שאמור להושיט יד ולחזק את העורף, היא כמו של חמור שמתעקש לעבור דרך קיר כי הוא זוכר שפעם היה שם שער.
במדינה שבה כל חודשיים יש אירוע חירום, היינו מצפים לנהלים מסודרים. לא. בכל פעם שיוצאים למלחמה או למבצע, האוצר בהלם, כאילו מדובר באירוע שנחת עלינו מהשמיים בפעם הראשונה בהיסטוריה. ואז מתחילים להתעסק שם עם איך ייראה מתווה הפיצויים - או ליתר דיוק, נשענים על התוכנית של המבצע הקודם, שהיא עצמה נשענה על זו שלפניה, וכך טלאי על טלאי, תמיד עם "התאמות למציאות הנוכחית" ועם חזרה על כל הטעויות שנעשו קודם.
סוגיית החל"ת היא דוגמה קלאסית לטמטום מתגלגל. מתווה עם כלביא, שהתבסס על מתווה חרבות ברזל שנשען על הפיצוי שניתן בקורונה, כלל התעקשות של האוצר על 14 ימי רצף של היעדרות עובדים כתנאי לקבלת פיצוי עבורם. אלא שכדי להניע מחדש את המשק, בשלב מסוים הוחלט לאפשר לעסקים ממוגנים לפתוח את שעריהם. מעסיקים רבים נרתמו לעניין, פתחו את העסקים ונאלצו לסגור אותם אחרי כמה ימים בגלל המצב הביטחוני. כשהתחילו לחשב את הפיצויים, אלה שצייתו לבקשת המדינה, מצאו את עצמם בלי פיצוי, כיוון שלא היו להם את 14 הימים הרצופים.
באוצר, שבכלל רצו לתת פיצוי למי שנעדר מהעבודה רק חודש ברציפות והסכימו "לעשות טובה" ולהתפשר על שבועיים, התעקשו שזה מה יש ומי שאכל אותה - זבש"ו. רק אחרי מאבק של ארגוני המעסיקים ובהתערבות ועדת הכספים, הוחלט להפחית את ההיעדרות לעשרה ימים בלבד. גם הפשרה הזאת הותירה כ־20% מהעובדים, שחזרו לעבודה מתוך ציונות ורצון לתת כתף ולהיכנס מתחת לאלונקה, ללא כל שכר על הימים שעבדו.
חלפו להם תשעה חודשים, האריה נתן את שאגתו ונפתח המבצע הנוכחי. בתוך שלושה ימי עבודה בלבד בנק ישראל כבר יצא עם מתווה מסודר של הקלות לאזרחים שביתם נפגע, לחיילי מילואים ולעסקים עם מחזור של פחות מ־25 מיליון שקל. הנגיד פרופ' אמיר ירון, שבצדק התעקש לא להוריד את הריבית וספג בשקט את ההשתלחויות המבישות של סמוטריץ', לא חיכה להמציא את הגלגל ויצא בנוהל מסודר שחייב את הבנקים להקל במשכנתאות ולהעמיד הלוואות ללא ריבית לכל אחד מהסקטורים.
שר האוצר, לעומת זאת, היה עסוק במריבות. באמצע השבוע התכנסה צמרת נשיאות המגזר העסקי לפגישת זום בנוכחות החשבת הכללית, ראש אגף התקציבים, בכירי האוצר וסמוטריץ' עצמו. עוד לפני שנפתחו המצלמות הודיע סמוטריץ' שהוא לא מוכן ששחר תורג'מן, נשיא איגוד לשכות המסחר, ישתתף בפגישה. למה? כי תורג'מן ניהל נגדו קרב תקשורתי ומשפטי נגד הכפלת הפטור ממע"מ על קניות מחו"ל. סך הכול הגיוני שבאמצע מלחמה, כשמיליוני עובדים יושבים בבית ומתחילים לחשוש איך יסיימו את החודש, שר האוצר מנהל חשבונות אישיים עם ארגון המעסיקים הגדול במשק.
תורג'מן, שטובת המדינה כנראה עומדת לנגד עיניו הרבה יותר מאשר השר, הסכים לוותר ויצא מהפגישה. אבל כמה דקות אחרי שהחלה, תקף נשיא להב רועי כהן את שר האוצר בבוטות, אחרי שזה ניסה להתחמק ממענה על סוגיית החל"ת הבוערת, וסמוטריץ' פוצץ את הפגישה.
כשכך מתנהלים הדברים, לא פלא שמאות עסקים לא מצליחים לשרוד. אבל לא סיימנו כאן. תורג'מן כבר הודיע שאם סוגיית החל"ת לא תיפתר לשביעות רצונו, הוא לא יחתום על ההסכם עם האוצר.
הכשל המתמשך במיגון הצפון
והנה דוגמה נוספת לחוסר התפקוד המוחלט של משרדי הממשלה והיעדר כל שמץ של הפקת לקחים. ביום רביעי התכנסו ראשי פורום קו העימות לפגישה עם מנכ"ל משרד הביטחון, אמיר ברעם, מפקד פיקוד העורף, שי קלפר, וסמנכ"ל וראש אגף ההנדסה והבינוי במשרד הביטחון, ארז כהן. שעה מתוך הפגישה הוקדשה לבעיה הבוערת ביותר ביישובי הגבול: פערי המיגון.
תוכנית "מגן הצפון", שנועדה למגן את תושבי קו העימות, אושרה בקבינט בשנת 2018, בתקציב של חמישה מיליארד שקל לעשר שנים, והייתה אמורה להסתיים בעוד שנתיים. במהלך הדיון הציג ברעם את הנתונים המעודכנים. מתוך כ־3,000 ממ"דים שהיו אמורים להיבנות ביישובים הנמצאים בטווח של אפס עד קילומטר אחד מקו הגבול, נבנו, לטענת משרד הביטחון, כ־60% בלבד. ראשי הרשויות טענו שהמספר נמוך יותר. התנהל שם שיח עיקש ונוקב.
ברעם הקשיב לטענות והטיל את האחריות על האוצר. לדבריו, הכסף אינו מספיק כדי להתקדם בקצב הנדרש. אלא שאחרי כמעט עשור, התוכנית כבר הייתה אמורה להיות לקראת סיום, והממ"דים היו אמורים לעמוד כמעט בכל בית ביישובי קו הגבול.
ואם בקילומטר הראשון מקו הגבול העסק בעייתי, אז בטווח של קילומטר עד חמישה המצב כבר נראה אבסורדי. המדינה הודיעה שתממן הקמת כל ממ"ד בסכום של 132 אלף שקל, בעוד שבמשרד הביטחון מעריכים כי העלות האמיתית עומדת על כ־220 אלף שקל. הפער, כ־90 אלף שקל, נופל על התושבים. רוב האזרחים שזקוקים לממ"דים באזור הזה הם חברים ותיקים ביישובים האלה, אנשים מבוגרים שאין להם יכולת לעמוד בנטל הכלכלי וגם לא להתמודד עם הסבך הבירוקרטי של היתרים ואישורים הנדרשים להקמת ממ"ד.
נכון לעכשיו, מומש רק כשליש מהתקציב המקורי של התוכנית, שמתקדמת על סעדים, בזמן שיישובי הצפון נמצאים תחת הפגזות כבדות מלבנון ומאיראן גם יחד. תושבי כפר יובל, למשל, בילו את הימים האחרונים בתוך הממ"דים, למי שיש כמובן. ומכיוון ששר הביטחון הודיע במפורש שלא נשקל פינוי של תושבים בשלב הזה, "מחוסרי המזל שאין להם ממ"ד", אמר לי משה דודוביץ', יו"ר פורום קו העימות וראש מועצת מטה אשר, "ימותו או מטיל או מצער".
בניסיון לרכך את התמונה, הודיע ברעם כי המדינה החליטה להגדיל את המענק לתושבים שגרים בטווח של קילומטר עד חמישה קילומטרים מקו הגבול ב-30 אלף שקל. כלומר, הסיוע יעמוד על 162 אלף שקל לבניית ממ"ד, מתוך 220 אלף השקלים הנדרשים. מי שיזכו בהטבה יהיו משפחות נזקקות, משפחות שמקבלות הנחה בארנונה של יותר מ־25%, וקשישים.
הייתי קוראת למה שקורה עם מיגון הצפון בדיחה, אילו לא היה מדובר בסכנת חיים אמיתית. השבוע שכלה בית שמש תשעה מתושביה מפגיעת טיל מאיראן. גם כפר יובל כבר ידע פציעות ושכול בעקבות ירי. בספטמבר 2024, במהלך מבצע "חיצי הצפון", נפצעו שלושה מתושבי היישוב מפגיעת נ"ט. בינואר 2024 נהרגו ביישוב מירה איילון ובנה ברק ז"ל, גם הם מפגיעה ישירה של טיל נ"ט. את ההומור איבדו שם מזמן.
גם בחניתה לא שקט, כמו בשאר יישובי הגבול. שלושה שבועות לפני שעת השין החל צה"ל לרכך את השטח בדרום לבנון, והאזור הפך לרועש 24 שעות ביממה מירי מסיבי. בני הנוער שמנסים להתכונן לבגרויות אינם מסוגלים ללמוד. נסו לשנן נוסחאות במתמטיקה כשפיצוצים קורעים את עור התוף ומפילים את הלב.
ירדן אדר, תלמידת כיתה י"א מקיבוץ חניתה, ביקשה מדוידוביץ' להעביר מכתב לשר החינוך יואב קיש. עד לרגע זה, כמעט שבוע לתוך המלחמה, איש במשרד החינוך לא העלה בדעתו שאולי צריך לתת הקלות בבגרויות לתלמידים שנמצאים תחת אש כל היום.
"אם מדינת ישראל מבקשת לגדל דור שיוכל לשאת באחריות, להנהיג, לתרום ולהחזיק את המדינה", כתבה ירדן, "עליה להחזיר לנו את תחושת האמון וההוגנות. מתן הקלות מותאמות לשכבת י"א ביישובי קו העימות אינה פריבילגיה, היא הכרה במציאות מורכבת ומתן הזדמנות שווה".
ואם יש דבר אחד בטוח בכל חוסר הוודאות הזה, הוא שגם במבצע או במלחמה הבאה הכל כנראה ייראה כמעט אותו הדבר. משרד התחבורה יפעיל שוב נוהל טיסות חילוץ תקול ומשטי חילוץ שלא מצליחים לצאת מקפריסין לכיוון חיפה ואשדוד, כי הצוותים פשוט לא רוצים להגיע לישראל; משרד החינוך ימשיך לישון על האף ולנהל מתווי למידה מרחוק מגוחכים ומנותקים מהמציאות; ובאוצר יתעקשו על אותם מנגנונים שכבר נכשלו בפעם הקודמת ובזו שקדמה לה. ואנחנו נמשיך להסתכל לשמים, אל טייסינו הגיבורים, ולקוות שפעם אחת גם כאן על הקרקע המדינה הזאת תתנהל כמו חיל האוויר והצבא שלה.