היום ב-12:00, כשהמשק נפתח באופן חלקי, דלתות המשרדים נפתחו שוב. אבל בואו לא נשלה את עצמנו - העובדים שנכנסים דרכן אינם אותם עובדים של לפני המלחמה.
כמי שעוסק שנים באחריות תאגידית, אני אומר לכם ביושר: המדדים הכלכליים הישנים של "תפוקה לשעה" פשוט לא רלוונטיים היום. בעולם של אזעקות, מילואים וחרדה, הניהול עובר מהתמקדות בטבלאות אקסל להתמקדות בנפש האדם.
1. לנהל ב"מקצב הקטוע"
איך מנהלים חברה כשיום העבודה נקטע שוב ושוב בגלל אזעקות? התשובה היא גמישות. אנחנו חייבים לעבור מניהול של "זמן" לניהול של "משימות". המשרד היום הוא לא רק מקום עבודה, הוא מרחב מוגן - פיזית ונפשית.
כמנהלים, התפקיד שלנו הוא לנרמל את הקטיעות. כשיש אזעקה, אנחנו לא רק רצים לממ"ד; אנחנו מוודאים ששם, בין הקירות המבוטנים, יש מקום לנשימה, לשיתוף וגם להומור שפורק מתח. ניהול בסטופ-אנד-גו דורש מאיתנו לשחרר את הלחץ על ה"דחוף" ולהתמקד ב"חשוב".
2. הנהלה במדים וכיסאות ריקים
כשחלק ניכר מהשדרה הניהולית מגויס, נוצר ואקום. אבל בתוך הוואקום הזה טמונה הזדמנות לגיוון והכללה הלכה למעשה. זה הזמן להעניק סמכויות לדרגי הביניים, לאלו שביום-יום אולי נשארים בצל.
ומה עם ההורים שבינינו? כשהילדים בבית, העובד לא "נעדר" - הוא פשוט מנהל שתי חזיתות במקביל. ארגון מכיל הוא כזה שאומר לעובד: "אני יודע שהילד שלך ברקע בזום, וזה בסדר". כשאנחנו מאפשרים לעובדים להיות קודם כל בני אדם, אנחנו בונים נאמנות שתשרת אותנו שנים קדימה.
3. כלכלת החרדה: כשהמוח במצב הישרדות
חרדה היא לא "רעש רקע", היא גורם כלכלי משפיע. כשאנחנו בסטרס כרוני, היכולת שלנו לקבל החלטות מורכבות נפגעת. הראייה הופכת למצומצמת, לטווח קצר. כמנהלים, עלינו להכיר ב"עומס הקוגניטיבי" של המלחמה. אי אפשר לצפות ל-100% תפוקה כשהלב בעזה או בגבול הצפון. תפקידנו הוא לייצר "ביטחון פסיכולוגי" - להוריד את רמת הלהבות בתוך הארגון כדי לאפשר לאנשים לתפקד במינימום ההכרחי מבלי לקרוס.
4. קריאת השכמה למדינה: כלים כלכליים למרתון, לא לספרינט
כאן המדינה חייבת להיכנס לתמונה. המודלים הכלכליים הנוכחיים בנויים ל"סבבים" קצרים, אבל אנחנו בתוך מרתון של מלחמה מתמשכת. אי אפשר להמשיך להישען רק על רוח ההתנדבות של המגזר העסקי.
המדינה צריכה לחשוב מחדש על כלים כמו פיצוי על "יעילות חלקית" וסבסוד פתרונות קהילתיים לעובדים.
עסק שמתעקש לשמור על עובדיו למרות הפגיעה בתפוקה הוא נכס אסטרטגי למדינה, והוא צריך לקבל תמריצים בהתאם. אחריות תאגידית היא לא רק פילנתרופיה - היא היכולת של המשק להחזיק מעמד לאורך זמן.
לסיכום, המשק אולי נפתח היום ב-12, אבל הדרך לשיקום עוד ארוכה. ניהול רגיש, מכיל ואנושי הוא לא "בונוס" לימים טובים; הוא חבל ההצלה שלנו עכשיו. אם נדע לראות את האדם שמאחורי העובד, נצא מהתקופה הזו לא רק עם חברות ששרדו, אלא עם קהילה עסקית חזקה וסולידרית יותר.
הכותב רועי עשת הוא מנהל מחלקת גיוון והכלה בחברת Good Vision לאחריות תאגידית מקבוצת פאהן-קנה