בין אזעקה לאזעקה, ולעיתים תוך כדי, רובנו צמודים למסך הטלוויזיה. בהפסקת הפרסומות, אין מי שליבו לא נצבט בעצב, כשהוא רואה את זוג הקשישים החמוד, שיושב בלובי של מלון כלשהו, מספר שהם גרים בקומה התשיעית, בלי מעלית ומקלט, ואיך הם יושבים בסלון ומחזיקים ידיים כשכולם סביבם רצים למרחבים מוגנים, כי אין להם לאן ללכת. "כשהטיל בא, אני דוחף אותו ביד", צוחק הקשיש, ובכל פעם שאני מביטה בו, אני מתכווצת מבושה. איך מדינת ישראל הופכת את קשישיה לבשר תותחים זול.
אמא שלי בת 85, עוד מעט, במזל טוב. היא מתעקשת לגור לבד ביישוב בדרום הארץ ויש לה ממ"ד, אבל כמו קשישים רבים בגילה, היא בקושי מצליחה להגיע אליו בזמן. לא כי היא עצלנית או חסרת משמעת, וגם לא כי היא חושבת שהמלחמה היא בלוף. היא פשוט לא תמיד מספיקה להגיע לשם לפני שהאזעקה מסתיימת. לכן סידרה לעצמה כורסה נוחה, מפזר חום ורדיו על סוללות, והיא ישנה שם בלילות ונמצאת שם בימים.
לי יש מזל. אמא שלי שייכת לקשישים הפריבילגיים. אליעזר ביטון ואשתו, בני ה-75, שגרים על גבול הצפון באביבים, חולמים על ממ"ד. הבוקר ראיינתי את ביטון ברדיו צפון. "אנחנו בסכנת חיים אמיתית", הוא אמר לי. "זה כבר לא מה שהיה לפני. היום אנחנו הרבה יותר חשופים. אין לנו ממ"דים, אין מיגוניות, ואנחנו תחת כיפת השמיים, מחכים לרגע שבו הטיל יפול עלינו. אנחנו זוג מאוד מבוגר, עם מורכבויות רפואיות. נכנסים מתחת למיטה ומתפללים שאולי זה לא יפול עלינו, כי זמן הירי מלבנון לאביבים וליישובי הגדר הוא אפס. אין אזעקה או התראה ואין שום זמן".
"להכניס אותנו למקלטים ציבוריים, אנשים בגיל השלישי, זו הזיה. או שאנחנו שוברים רגליים עד שאנחנו מגיעים לשם, או שאנחנו מסכנים את עצמנו יותר בדרך. הרבה יותר גרוע לצאת מאשר להישאר תחת קורת גג שאולי תגן עלינו".
למעלה ממיליון קשישים חיים במדינת ישראל, והם פשוט לא מעניינים אף אחד. אם מישהו בממשלה היה באמת חושב על טובתם, הם היו מפונים כבר ביום הראשון למלונות עם מרחבים מוגנים, ולא נשארים חשופים, לבד, מבלי יכולת להגן על עצמם.
אחרי הקורונה, שבה הוחלט לבודד אותם כדי לשמור על חייהם, ומלחמה של שנתיים וחצי, כשהסכנות הקיומיות האורבות לפתחם מוכרות לכל משרד רלוונטי בממשלה, אין אפילו שר אחד שחשב לעצמו: "היי, מישהו צריך לדאוג למקימי המדינה הזאת, שבזכותם אנחנו כאן, עם חיל אוויר מעולה ויכולת להילחם על קיומנו, לכן צריך לדאוג שיהיו מוגנים".
"המישהו" הזה לא צריך להיות בנק לאומי, שהרים את הקמפיין המקסים 'מקום בטוח', מייד כשהאריה רק התחיל לשאוג, והזמין קשישים בלי מרחב מוגן להירשם כדי לזכות בשבוע אירוח במלון עם מרחב מוגן וללא תשלום. בבנק הקציבו 1000 חדרים, וכשפנו 15,000 קשישים, הצליחו שם בעזרת פתאל להרחיב את המיזם בעוד 5000 חדרים.
אם בלאומי הצליחו לחזות את הצורך ולהגיב במהירות, איפה משרד הרווחה, המשרד לשוויון חברתי, משרד האוצר? איפה ממשלה שלמה שלא השכילה להבין שאורבת לפתחם סכנה קיומית?
מבצע "שאגת הארי" לא הגיע בהפתעה ולא בחלל ריק. כ-20 שנה מדינת ישראל מתכננת מלחמה מול איראן, ומזה שמונה חודשים מאז תום מבצע "עם כלביא", ידענו שמבצע נוסף נמצא בפתח. ההישגים המודיעיניים והמבצעיים של צה"ל במבצע מראים על תכנון מדוקדק, שרק מעצים את האבסורד בהזנחת המוכנות של העורף.
ח"כ מרב כהן ניסתה להזהיר שעם פתיחת מערכה מול איראן, מאות אלפי אנשים שלא מסוגלים להגיע למיגון - קשישים, חולים סיעודיים ובעלי מוגבלויות - יהיו בסכנת חיים. היא שלחה מכתבים, יזמה דיון בוועדת העבודה והרווחה במהלך מבצע "עם כלביא", והמליצה להעביר החלטת ממשלה לטיפול בבעיית המיגון של הסובלים מקשיים בניידות. ושום דבר לא קרה.
גם מבקר המדינה התריע בדו"ח הביקורת מיולי 2025 על טיפול לקוי של רשויות מקומיות באוכלוסיות מיוחדות בשעת חירום. אחרי "עם כלביא", כינסה כהן את הוועדה לטיפול בשורדי השואה לשורה של דיונים בנושא פתרונות מיגון. לעומת זאת, מליאת ועדת החוץ והביטחון התכנסה לדיון בנושא מוכנות העורף רק פעם אחת לפני כשבועיים. מה נעשה מאז? מעט מאוד, אם בכלל, והקשישים נשארים ללא ביטחון במדינתם.
וכרגיל אצלנו, כל רשות זורקת את האחריות על האחרת. מישהו הסביר לי שהאחריות הכוללת והתקציבים בנושא נמצאים תחת משרד הביטחון, פיקוד העורף והרשויות המקומיות, שהן אלה שמטפלות ביום יום באזרחים הקשישים. וכך, כשצריך לפעול באופן מיידי, אין אף אחד שמוציא לפועל את מה שהמינימום המצופה מהמדינה.
מן הראוי שלפחות עכשיו, תשעה ימים אחרי פתיחת המלחמה, תעשה המדינה את המינימום שמצופה ממנה. היא חייבת להשתמש במידע שיש ברשותה על האוכלוסיות הרלוונטיות, שנמצא בידי משרד הרווחה, הביטוח הלאומי, משרד הבריאות והמוסד לשוויון חברתי, ולהפנות באופן יזום את כל האנשים שנמצאים במצוקה ובסיכון, ולא יודעים לאן לפנות כדי לקבל מענה. ההזנחה הזאת היא פשע בלתי נסלח.