מסו את העשירים, בטלו את המכסים וחסלו את המונופולים. אלו אינן רק כותרות מהוויכוחים הכלכליים הסוערים של ימינו, אלא תובנות שיכולות היו להיכתב ישירות על ידי אדם סמית' - הכלכלן הנערץ שנחשב בעיני רבים ל"אבי הקפיטליזם".
היום (שני) יציין העולם 250 שנה לפרסום "עושר העמים", ספר הכלכלה הנקרא ביותר בהיסטוריה. כשסמית' יצא נגד הגנות סחר וריכוזיות עושר קיצונית, הוא לא ידע דבר על דונלד טראמפ או על מיליארדרים מעולם הטכנולוגיה, אך המניפסט שפרסם ב-9 במרץ 1776 - אותה שנה שבה נוסחה הצהרת העצמאות האמריקאית - נותר רלוונטי באופן כמעט מיסטי.
"אמריקה תחילה"? סמית' כבר היה שם
בספרו המכונן, השתמש סמית' בדוגמה פשוטה: "זהו הכלל של כל ראש משפחה נבון, לעולם לא לנסות לייצר בבית את מה שיעלה לו יותר לייצר מאשר לקנות". הוא תהה האם יהיה זה הגיוני לאסור יבוא יינות זרים רק כדי לעודד ייצור יין סקוטי.
למרות שהטקסט נכתב בעיצומם של זעזועי ראשית העידן התעשייתי, קל למצוא הקבלות בין הדוקטרינות שהספר מוקיע - כמו אימפריות השואפות למקסם יצוא ולצמצם יבוא - לבין מדיניות הסחר וה"אמריקה תחילה" של טראמפ כיום.
למרות שסמית' מזוהה לרוב עם שוק חופשי, בכל הנוגע לחלוקת עושר הוא נשמע לעיתים בצד השני של המתרס. "אין זה בלתי סביר שהעשירים יתרמו להוצאות הציבור, לא רק ביחס להכנסתם, אלא קצת מעבר לכך", כתב בכרך העב-כרס שסוקר הכל מהכל - מגידול ענבים ועד מפעלי סיכות. באחד מציטוטיו המפורסמים קבע: "שום חברה אינה יכולה להיות משגשגת ומאושרת, כאשר החלק הגדול ביותר של חבריה הם עניים ואומללים".
אחיזת העיניים של "היד הנעלמה"
המטפורה המפורסמת ביותר של סמית', "היד הנעלמה", מפורשת לרוב כדרך שבה האינטרס האישי של הפרט משרת את טובת הכלל. "אין אנו מצפים לארוחת הערב שלנו מתוך נדיבותם של הקצב או האופה, אלא מתוך התחשבותם באינטרס העצמי שלהם", הוא מציין.
עם זאת, חוקרים מזכירים כי המושג מופיע פעם אחת בלבד בספר. לדברי האקדמאי ההודי פראטאפ בהאנו מהטה, הספר הוא למעשה ביקורת על הדרך שבה אינטרסים מיוחדים, מונופולים ולוביסטים משתלטים על המדינה: "סמית' אומר: תתקנו את זה, ואז יגיעו השווקים החופשיים".
גם חתן פרס נובל, ג'וזף שטיגליץ, מסכים כי סמית' האמין ב"אינטרס עצמי נאור" ולא באנוכיות אינסופית. סמית' עצמו, שלימד פילוסופיה מוסרית, היה חריף בביקורתו על רדיפת בצע: "הכל לעצמנו, ולא כלום לאחרים - זהו הכלל המאוס של אדוני המין האנושי".
למרות שגם קרל מרקס ביקר את תפיסת חלוקת העבודה של סמית' ככזו השוחקת את מורל העובדים, נדמה שסוד הקסם של "עושר העמים" לא פג. כפי שמסכם ההיסטוריון הכלכלי ריצ'רד ואן דן ברג: "הספר הוא כלי, כלי לייצור רעיונות".