"סתם זרקו מיליוני שקלים": המדינה החליטה על מדים חדשים לרבש"צים, הם מסרבים ללבוש אותם

במעבדות הטכנולוגיה המשוכללות בקריה הצליחו לייצר פלא אלכימי חדש: לוחמי חוד שהופכים במחי מקלדת לעובדי רס"ר. אנשים שנמצאים על הגדר בטווח ירי נ"ט ובקו האש, מגלים שבטבלאות האקסל של הביורוקרטיה הצבאית הם נספרים כפקידי תיוק, רק כדי שהמערכת תוכל לחסוך עליהם כמה שקלים. בזמן שהשטח בוער, המנגנון הביטחוני עסוק בלשכתב את המציאות רטרואקטיבית ולמחוק חודשים של הקרבה כדי לחסוך כסף.

482 ימי מילואים רשומים מאז תחילת המלחמה - זה המספר הרשמי שקיבל אלדד יוגב, תושב שומרה, מצה"ל. אבל מאחורי הנתון המסודר הזה מסתתר חור שחור של לפחות 220 ימים נוספים, ימים שבהם הוא וחבריו לכיתות הכוננות עמדו על הגבול, עם נשק ואפוד, בהקפצות, בשמירות ובהגנה על היישובים. ימים שבהם היו הלוחמים הראשונים בין חדירה אפשרית לבין הבתים שמאחוריהם. רק שכשהגיע הזמן לספור את השירות, הימים האלה פשוט נעלמו מהמערכת.

"העבירו את כל כיתות הכוננות בארץ למעמד של עובדי רס"ר", אומר יוגב. "בשנת 2023 וב-2024, הכירו בנו כלוחמים, כי זה מה שאנחנו עושים. אבל משנת 2025, זה נפסק והפכנו לעורפיים. שומרה נמצאת 900 מטרים מהגבול. אני מגיסט. לוחם. אנחנו עושים את ההכשרה של לוחמים על כל המשתמע מכך, ומאז פתיחת המלחמה נמצאים במשמרות של 8 שעות פעילות ו-4 שעות שינה, כשאסור לנו לצאת מהיישוב. לוחמים לכל דבר עם תנאים של ג'ובניקים. אנחנו לא מקבלים נקודות זיכוי, ואת התעריף הנמוך ביותר ליום מילואים. אנשים רוצים לחזור לגדוד, כי שם זה לא כמו כלא. הם אומרים: 'במילואים אני אהיה שבוע שבוע. למה לי להסתכן ככה עם טילים מעל הראש, לכבות שריפות, לחלץ תושבים ולעבוד כמו חמור?'. כשפנינו לרבש"ץ הוא אמר 'תעשו מה שאתם מבינים, אני לא יכול לעזור'. כשפנינו לאוגדה, אמרו שאם אנחנו צריכים שנפנה לתקשורת. בושה שזה ככה".

הסיפור של אלדד יוגב לא חריג, אלא סימפטום למנגנון אבסורדי שבו המדינה יודעת לגייס את אנשי כיתות הכוננות בכל רגע נתון ולהעמיד אותם בקו הראשון מול הגבול, אבל "מתקשה" להכיר בשירות שלהם כשמדובר בזכויות, במענקים ובתנאים. כשצריך אותם הם לוחמים. כשצריך לספור את הימים פתאום הם לא קיימים.

גיל מיימון, רבש"ץ פצאל ויו"ר ארגון הרבש"צים מבית ההסתדרות הלאומית, מכיר את הבעיה לעומק ובאופן אישי, כחבר כיתת כוננות בעצמו בגבול עם ירדן. "בשנת 2025 הפכו את כיתות הכוננות לעורפיות. לוחמים שנמצאים בעוטף, בצפון, ובירדן, לא רק שלא מקבלים נקודות זיכוי ותגמול הולם, אלא אפילו זכאות לחופשות עלובה. לוחם מקבל מענק חופשות 'פייטר' בגובה של 3,500 שקלים, אנחנו מקבלים 1,200 שקלים. במקום לקבל מענקים שנתיים שבין 25,000 ל-35,000 שקלים, המקסימום שאנחנו מקבלים על ימי המילואים הוא 5,000 שקלים. פחות משליש מהלוחמים. למה? כי ככה הם החליטו. אני אומר ביושר שצריך לעשות הבחנה בין יחידות מתמרנות ולא מתמרנות, אבל זרקו אותנו לרמה אחת לפני הכי נמוכה, לפני בסיסי ההדרכה. תחשבי שבמפקדה של עובדה יש בחור בן 70 שעדיין עושה מילואים, והוא מקבל הטבות ואנחנו לא".

מה שמדהים הוא שדווקא 7 באוקטובר, שבו הוכח עד כמה כיתות הכוננות קריטיות בהגנה על התושבים, לא גרם למקבלי ההחלטות להפנים את הצורך לתגמל את חבריהן כראוי. למרות המאבק העיקש שניהלו הרבש"צים על הפיכתם לכפופים למשרד הביטחון, המצב האבסורדי נמשך: הם מועסקים על ידי היישובים אך כפופים מבצעית לצבא, זאת בשל התנגדות עזה של משרד הביטחון לקלוט אותם אליו. אמנם תנאי השכר שופרו, אך חלק מהזכויות פשוט נשחקו.

ושימו לב לזה: מי שמסתכל בתמונה הזו, עשוי להניח שמי שמצולם בה הוא פקח עירוני, או פקח יערות של קק"ל. אז זהו שלא. המצולם הוא רבש"ץ. כן כן, זה שאמור לפקד על חיילים ונראה כמו מישהו שחסר לו פנקס כדי לרשום דוחות. מישהו במשרד הביטחון כנראה החליט לחמוד לצון, שלא נאמר להסתלבט על הרבש"צים, והכריח אותם ללבוש את ה"תחפושת" הזאת במקום לתת להם כמה מאות שקלים לרכישת מדים נורמליים. "אף אחד לא לובש את המדים האלה", אומר מיימון, "סתם זרקו מיליוני שקלים על כלום. אבל זה מעיד על היחס של מערכת הביטחון והצבא אלינו".

תגובת משרד הביטחון: "בתום עבודת מטה שנערכה בשיתוף עם נציגי הרבש"צים הוחלט לייחד עבורם מדים ייעודיים בגוון אפור. משרד הביטחון וצה"ל ימשיכו לפעול לחיזוק ההגנה בגבולות ובכלל זה שדרוג מעמד הרבש"צים והסדרת סמכויותיהם, שיפור מערך ההכשרה, חיזוק מרכיבי ההגנה ביישובים, שדרוג כשירות חברי כיתות הכוננות וציודם".