צ'ק פתוח על זמן שאול: ישראל מהמרת על כל הקופה בוושינגטון

הקשר ההיסטורי והאסטרטגי של ישראל עם ארה"ב, הפך מאז השבעה באוקטובר בעיקר לקשר אישי בין דונלד טראמפ לבנימין נתניהו - אחד עבריין שהורשע ב-34 עבירות שונות לפני פחות משלוש שנים והשני נאשם בעבירות שחיתות חמורות.

וזה אסון לאומי ממש שמשמעותו תתגלה לנו כאן בישראל בשנים הקרובות.

ראש הממשלה נתניהו מתגאה בכך שהצליח לגייס את דונלד טראמפ והצבא האמריקאי לתקיפות באיראן ואנשיו שיבחו אותו על "הקשר החזק" שלו עם הנשיא של המדינה החזקה בעולם, אבל יותר ויותר סקרים מראים שעמדת הציבור האמריקאי הופכת ליותר ויותר אנטי-ישראלית.

בשנת 2013 סקר של NBC לגבי עמדות הציבור האמריקאי כלפי ישראל והפלסטינים הראה תמיכה של 45% בישראל ורק 13% בפלסטינים. 13 שנה אחרי ובסקר האחרון שפורסם החודש אנחנו רואים תיקו בין שני הצדדים, כשבשכבת הגיל הצעירה, בקרב המצביעים הצעירים (18 עד 34) כ-63% רואים בצורה שלילית את ישראל והתמיכה בפלסטינים עומדת על 49%.

המצב חמור. ולא רק בקרב הצעירים. ב-2023, כמעט 34% מהאמריקאים בין הגילאים 35 ל-49 ראו את ישראל בצורה חיובית. כיום הנתון הזה עומד על 20%. כמו כן, הדעה על ישראל היתה חיובית בקרב יותר מ-60% מהאמריקאים מבוגרים יותר (50+) וכיום עומדת על פחות מ-40%.

זה, מן הסתם, משפיע באופן משמעותי על איך שהאמריקאים רואים את המלחמה נגד איראן, כאשר על פי רוב הסקרים, התמיכה בה דועכת מיום ליום וההתנגדות לה גדלה מיום ליום.

הפוליטיקאים - הדמוקרטים והרפובליקנים - לא עיוורים. הם עושים את החיבור בין המלחמה באיראן לכלכלה ובין החיבור של טראמפ וביבי למלחמה ויוצאים בגלוי נגד טראמפ, נגד המלחמה ונגד ישראל.

תומאס מאסי, חבר רפובליקני בבית הנבחרים האמריקאי שבעבר הביע עמדות אנטי ישראליות קרא "לעצור כל סיוע של הצבא האמריקאי לישראל" וג'יימס טלריקו, נבחר ציבור דמוקרט ודתי מטקסס שעשוי להפוך את המדינה האדומה מכולן למדינה כחולה, אמר "אף פעם אין כסף לבתי ספר או בריאות ליוצאי צבא אבל תמיד יש כסף להפציץ אנשים בצד השני של העולם".

כמו כן, יותר ויותר סנטורים רפובליקנים אומרים שישראל "גרמה לנו לעשות את זה" בהקשר של המלחמה עם איראן, ואת הצד הדמוקרטי איבדנו כבר לחלוטין בעיקר בגלל ההתנהלות כפויות הטובה של ממשלת ישראל מול ג'ו ביידן (ועוד לפני ההתערבות הפוליטית הברורה של בנימין נתניהו לטובת הרפובליקנים בתקופת ברק אובמה).

כאמור, אנחנו מאבדים את התמיכה הרחבה בקרב הציבור האמריקאי (וככל הנראה גם בקרב הפוליטיקאים האמריקאים) ובהמשך גם את הסיוע הקריטי של ארה"ב לישראל.

עד כמה זה אסון? בוא נראה את המספרים.

הדו"ח "U.S. Foreign Assistance to Israel" (סיוע החוץ האמריקאי לישראל) הוא מסמך רשמי ומקיף שהופק על ידי שירות המחקר של הקונגרס האמריקאי(CRS Service) , גוף שנועד לספק לחברי הקונגרס מידע אובייקטיבי ולא-מפלגתי. הדו"ח, שנכתב לרוב על ידי החוקר ג'רמי מ. שארפ, מתעדכן מעת לעת, במיוחד סביב אישורי תקציב או אירועי חירום ביטחוניים.

הדו"ח פותח בציון העובדה שישראל היא המקבלת הגדולה ביותר של סיוע חוץ אמריקאי מאז מלחמת העולם השנייה. עד היום, ארה"ב סיפקה לישראל סיוע דו-צדדי בהיקף כולל של מעל 300 מיליארד דולר (כאשר הסכום מותאם לאינפלציה). רוב מוחלט של הסיוע כיום הוא סיוע צבאי.

הבסיס לסיוע השוטף מתנהל על פי מזכר הבנות (Memorandum of Understanding) שנחתם ב-2016 ונכנס לתוקף ב-2019. הדו"ח מפרט את החלוקה השנתית הקבועה:

• סך הכל: 3.8 מיליארד דולר בשנה.
• מימון צבאי זר (FMF): 3.3 מיליארד דולר מיועדים לרכש של אמצעי לחימה, מטוסים (כמו ה-F-35) וציוד מהתעשייה הביטחונית האמריקאית.
• הגנה מפני טילים: 500 מיליון דולר מיועדים למחקר, פיתוח והצטיידות של מערכות הגנה משותפות (כיפת ברזל, קלע דוד, מערכת החץ).

הגרסאות המעודכנות של הדו"ח מפרטות את חבילות הסיוע יוצאות הדופן שהקונגרס אישר בעקבות מלחמת השבעה באוקטובר. חבילות אלו (שהגיעו להיקף של למעלה מ-14 מיליארד דולר בסיוע חירום) כוללות, בין היתר:

• תקציבי עתק לחידוש מלאי המיירטים של כיפת ברזל וקלע דוד.
• השקעה משמעותית של כ-1.2 מיליארד דולר בפיתוח מערכת היירוט בלייזר "מגן אור".
• רכש תחמושת ארטילרית, פצצות חכמות, ותמיכה בלוגיסטיקה של צה"ל.

חלק מרכזי בדו"ח עוסק בחקיקה האמריקאית המחייבת את ארה"ב לשמור על מה שמכונה ה-Qualitative Military Edge של ישראל. כלומר היתרון היחסי של הצבא הישראלי. המשמעות היא שלפני שמוכרים נשק מתקדם למדינות אחרות במזרח התיכון (כמו סעודיה או מצרים), על הקונגרס ומשרד ההגנה לוודא שהעסקה לא תפגע בעליונות הטכנולוגית והטקטית של צה"ל מול כל איום סביר.

הדו"ח מציין מאפיין ייחודי שניתן לישראל בעבר: האפשרות להמיר חלק קטן מכספי הסיוע לדולרים/שקלים כדי לרכוש ציוד מהתעשיות הביטחוניות הישראליות עצמן (ולא רק מחברות אמריקאיות). עם זאת, הדו"ח מדגיש שעל פי ההסכם הנוכחי (2019-2028), זכות זו הולכת ופוחתת בהדרגה עד שתתבטל לחלוטין, במטרה להבטיח שרוב מוחלט של הכסף יחזור לכלכלה ולתעשייה בארה"ב.

מסמך זה מהווה את "התנ"ך" של המחוקק האמריקאי בכל הנוגע להבנת ההשקעה הביטחונית בישראל, והוא מצביע על מחויבות ארוכת שנים וחוצת מפלגות לביטחונה של מדינת ישראל.

עד לאחרונה, רק קומץ סנאטורים פרוגרסיביים (כמו ברני סנדרס) התנגדו באופן פעיל לעסקאות נשק עם ישראל. אולם, ביולי 2025 חל שינוי חסר תקדים: בהצבעה על הצעת החלטה של סנדרס לחסום מכירת פצצות כבדות ורובי סער לישראל, תמכו 27 סנאטורים דמוקרטים (מתוך 100 חברי הסנאט הכוללים).

משמעות הדבר היא שלראשונה, דמוקרטים רבים הצביעו בעד חסימת עסקאות נשק התקפי מסוימות, תוך דרישה להתנות אותן בשינוי המדיניות הישראלית. ההצעות נפלו בסופו של דבר משום שכל הרפובליקנים וכמחצית מהדמוקרטים התנגדו להן. אבל הרפובליקנים לא הולכים להגן על ישראל לנצח - בטח לא אם החיבור לישראל פוגע בהם אלקטוראלית.

צריך לומר בבית הנבחרים (שבו 435 חברים), ההתנגדות מתחלקת למספר רבדים בהתאם למהות החוק.

- התנגדות לחבילות סיוע רחבות: בהצבעה הגדולה באפריל 2024 על חבילת סיוע החירום המקיפה לישראל בסך 26 מיליארד דולר, הצביעו 58 חברי קונגרס נגד (37 דמוקרטים ו-21 רפובליקנים).

- התנגדות לסיוע הגנתי בלבד: כאשר מדובר על קיצוץ במערכות הגנה כמו כיפת ברזל, המספר צונח לאחוזים בודדים. בהצבעה ביולי 2025 על הצעה לקצץ 500 מיליון דולר מתוכנית ההגנה מטילים, הצביעו רק 6 חברים נגד הסיוע.

ההתנגדות לסיוע מגיעה משני קצוות מנוגדים לחלוטין של הקשת הפוליטית בארה"ב:

האגף הפרוגרסיבי (דמוקרטים): חברי "הסקווד" בבית הנבחרים (כמו אלכסנדריה אוקסיו-קורטז ורשידה טלאיב) וסנאטורים ליברלים. ההתנגדות שלהם נובעת מביקורת חריפה על המשבר ההומניטרי בעזה, מהטרור היהודי ביהודה ושומרון ומהדרישה לאכוף את "חוק ליהי", האוסר על מתן סיוע צבאי ליחידות זרות המפרות זכויות אדם. קבוצה זו קוראת להתנות את הסיוע באופן אקטיבי.

נכון לתחילת 2026 ולקרבת בחירות האמצע, שאלת ההתניה של הסיוע לישראל הפכה לאחד מנושאי הליבה במאבקים הפנימיים של המפלגה הדמוקרטית.

האגף הבדלני (רפובליקנים): קבוצה קטנה אך קולנית וחזקה תקשורתית של רפובליקנים. ההתנגדות שלהם אינה קשורה לרוב לפלסטינים, אלא לאידיאולוגיה שמרנית הדוגלת בהפסקת כל סיוע החוץ האמריקאי (כולל לאוקראינה ולישראל) כדי למקד את תקציבי העתק בתוך גבולות ארה"ב.
הרפובליקנים, בעיקר האוונגליסטים, עוד תומכים במספרים גדולים בישראל - אבל גם התמיכה הזו, כאמור, נשחקת אט-אט וככל שהמלחמה באיראן תמשיך וההוצאות של משלם המיסים האמריקאי יגדלו בגללה, ככה התמיכה הזו תיעלם.

מורשת נתניהו תהיה רעה מאוד בהקשר החברתי והפוליטי בישראל. זה ברור. מעולם לא היינו כל כך מפולגים בישראל ומעולם לא היינו כל כך קרובים לקריסת המדינה הדמוקרטית וכמו שנתניהו הרס אותנו מבפנים, הוא השמיד לחלוטין את התדמית שלנו כמדינה דמוקרטית ומתקדמת. והכי חמור - הוא שבר, כמעט לחלוטין, את הקשר האסטרטגי החשוב ביותר של ישראל. הקשר עם ארה"ב.