שאגת הארי" היא מלחמה יוצאת דופן. לא רק בגלל שכבר חודש אנחנו נכנסים ויוצאים מהמרחב המוגן, וזה נראה לנו כמעט טבעי, אלא שהבנו, שלא משנה מה טיבה של המערכה, טילים מתפצלים מאיראן, או טבח על הגבול הדרומי, יש דברים במדינת ישראל שלא משתנים.
אנחנו יכולים להילחם לצד המעצמה הכי גדולה בעולם, ולתת לה פייט ביכולת צבאית ותחכום, אבל נכשלים בדברים הפשוטים, כמו בניית ממ"דים ואישור מתווה פיצויים נורמלי ומהיר לעסקים. אז נכון שהפעם הציבור הנבון לא צבר שישיות מים ונייר טואלט בימים הראשונים, כי כולנו הבנו את הקונספט האיראני ב"עם כלביא", אבל עקומת הלמידה של הממשלה, באופן הטיפול בעורף, היא אפס. חוזרים על אותן טעויות, עובדים בקצב איטי, ולא סופרים את האזרח.
אז כרגיל, יש מלחמה, יש מוצאי מלחמה, ויש את חשבון הביניים של המערכה, אותו הגיש נגיד בנק ישראל, אמיר ירון, בסוף מרץ. הנתונים שנחשפו בדוח השנתי של הבנק מציירים תמונה של נטל כלכלי חסר תקדים, עם כ-352 מיליארד שקל שכבר הוצאו מתחילת אוקטובר.
הלחימה הישירה מול איראן הקפיצה את העלות הממוצעת לטווח שבין 1.5 ל-1.7 מיליארד שקל ליום בודד, והנגיד לא חסך בביקורת, כשהבהיר בקול צלול כי המשק הישראלי לא יוכל להמשיך לשאת לאורך זמן גם את הוצאות החימוש והמילואים האדירות, וגם את שימור הכספים המגזריים המנופחים. ללא קיצוץ חד בהוצאות שאינן מנועי צמיחה, הזהיר הנגיד, האמון הבינלאומי ביציבות הפיננסית של ישראל יעמוד בסכנה ממשית.
אלא ששלמות הממשלה הוגדרה כדבר הדחוף ביותר בסדר העדיפויות הכלכלי של הממשלה, ולכן היא הזדרזה לאשר סכום שיא של 6.1 מיליארד שקל בכספים קואליציוניים לשנת 2026, עוד לפני שהוכרע גורל הרפורמות לציבור הרחב. מדובר במיליארד שקל שהוכנסו לבסיס התקציב כהוצאה קבועה, ועוד תוספת של 5.2 מיליארד שקל שאושרה בוועדת הכספים, ב-23 במרץ, לקריאה שנייה ושלישית.
המיליארדים זרמו כדי לפייס את החרדים, שלא קיבלו את חוק ההשתמטות שרצו, עם כ-2.4 מיליארד שקל למגזר החרדי עבור ישיבות ותוכנית "אופק חדש", ועל הדרך, בדלת האחורית, סמוטריץ דאג ל-470 מיליון שקל למשרד ההתיישבות, ו-100 מיליון שקל למנהלת לזהות יהודית. אישור הסכומים הללו נראה צורם במיוחד לנוכח הקיצוץ הרוחבי של 3%, שנכפה על תקציבי הבריאות, הרווחה והחינוך הכללי.
אפילו תקציב שיקום הצפון, אזור שספג הרס אדיר במלחמה, ניצל מקיצוץ של 150 מיליון שקל רק ברגע האחרון, לאחר קרב בלימה נואש של ראשי קו העימות, שזעקו על ההפקרה ועל הצורך להכפיל את התקציב, ולא לקצצו.
רק אחרי שריון הכספים הקואליציוניים, הגיע שלב העברת התקציב, ואז החלה הנסיגה מהרפורמות המבניות, תחת הכסות המכובסת של הקטנת מחלוקות. שר האוצר ויתר, במחי יד, על רפורמת החלב שנועדה להוריד את יוקר המחיה, ובחר בתרגיל הייבוא בזום, שהותיר את החסמים המבניים על כנם מול הלובי החקלאי.
ובתוך כל זה, נסגר הדיל המביך עם הבנקים. במקום מיסוי רווחי יתר של 7 מיליארד שקל, הסתפק האוצר בתרומה של 3.4 מיליארד בלבד, צ'ופר של מיליארדים שנשארו בכיסי הבנקים, בזמן שהציבור כורע תחת נטל הריבית.
עוד שיא של ניתוק נרשם בישיבת הממשלה שנערכה בזום, סביב סעיף 1 ג', שבו אושרה הקצאת 5.8 מיליארד שקל נוספים כרזרבה להוצאות המלחמה. בזמן הדיון, נציגי הייעוץ המשפטי הושמו על מיוט, ולא יכלו לשמוע כיצד המנגנון החוקי הסדור, שאמור להבטיח פיקוח פרלמנטרי, פשוט התאדה מהנוסח הסופי. התוצאה היא קופה פתוחה, שהממשלה יכולה להקצות לכל צורך פוליטי, ללא דין וחשבון, מעבר למיליארדים שכבר אושרו, מה שגרם לח"כ ולאדימיר בליאק להתרות שזה רק מתחיל.
במקביל למהלכים הפוליטיים, המשק הישראלי עשוי לחטוף חבטה מהמשבר העולמי בשוק האנרגיה. המתיחות במפרץ הפרסי והחשש מחסימת נתיבי שיט הקפיצו את מחיר חבית הנפט בעולם אל מעבר ל-100 דולר, ובעוד מדינות רבות פועלות למתן את ההתייקרות עבור אזרחיהן, ממשלת ישראל עדיין מתלבטת מה לעשות. הרי יש עוד שלושה ימים עד סוף החודש, מה בוער.
מה יקרה לעסקים ולעובדים? נו, אנחנו במלחמה. שיסתדרו
דיברנו קודם על עקומת למידה? אז הטיפול בפיצוי לעסקים ובחל"ת הוכיח שהיא שלילית. לא רק שלא לומדים מהניסיון, אלא הולכים אחורה וממציאים את שיטת הקאסטות הכלכלית.
מצד אחד ניצבת קאסטת המגזר הציבורי, עם עובדים המקבלים 100% שכר מהיום הראשון בו נעדרו מעבודתם, ונהנים מהגנה תעסוקתית מוחלטת וחופשה מרוכזת בפסח. מנגד ניצבת קאסטת המגזר הפרטי והעצמאיים, שנדרשים לעבוד תחת הפגזות, ללא ודאות תזרימית.
מתווה הפיצויים לעצמאים ימתין לדיון בוועדת הכספים רק אחרי הפסח. מתווה החל"ת המפלה אמור לעבור בבליץ לפני החג. מה יקרה לעסקים ולעובדים? נו, אנחנו במלחמה. התותחים רועמים, שיסתדרו.
החודש נחתם באזהרה חריפה מחברת הדירוג פיץ', שהותירה את האופק של ישראל כשלילי, כשהשווקים הבינלאומיים רואים ממשלה שמתעדפת שלמות קואליציונית על פני רפורמות צמיחה ושיקום הצפון.
ללא משמעת פיסקלית אמיתית, בלי משמעת קואליציונית, הגדלת תקציב הביטחון והעמקת הגירעון לכיוון ה-6%, האופק השלילי יהפוך מהר מאוד למציאות קיומית קשה. אבל זאת כבר תהיה הבעיה של הממשלה הבאה ושל הנכדים שלנו.