התקציב שקרי ומגזרי - איזו מדינה נהיה ביום שאחרי?

כשהייתי שר האוצר, לא חיפשתי כותרות. קיבלתי החלטות.

הובלתי מדיניות כלכלית ברורה: לחזק את מי שעובד, לתגמל את מי שמשרת, ולתקן עיוותים שנבנו במשך שנים. העלינו את שכר החיילים ב-50%, הגדלנו את המענק לניצולי השואה ב-60%, קידמנו רפורמות שעודדו יציאה לעבודה, חיזקנו את המגזר העסקי והקלנו על מעמד הביניים. הסרנו חסמים, פתחנו את השוק לתחרות, ונלחמנו ביוקר המחיה - לא בדיבורים, אלא במעשים.

בתוך שנה סגרנו את הגירעון התקציבי שעמד על 144 מיליארד שקל, ולראשונה אחרי שנים הותרנו קופה ציבורית עם עודף תקציבי של 10.8 מיליארד שקל. גופים כלכליים רבים בעולם שיבחו את ההתנהלות הכלכלית של ישראל, ומגזין "אקונומיסט" אף בחר בישראל כאחת הכלכלות המובילות בעולם לשנת 2022.

זה לא היה קל. זה דרש עימותים פוליטיים. זה דרש לעמוד מול לחצים. אבל היה עיקרון אחד שעמד לנגד עיניי: טובת אזרחי ישראל והכלכלה הישראלית.

והיום, היום ה-30 למלחמה.

בצפון המדינה, אזרחים חיים תחת מציאות בלתי נסבלת: בממוצע, אזעקה כל 20 דקות. ילדים, הורים, קשישים - כולם נדרשים שוב ושוב לרוץ למרחבים מוגנים. אבל לא לכולם יש לאן לרוץ. יש משפחות רבות ברחבי הארץ שחיות ללא מרחב מוגן תקני, ללא מיגון מספק, ולעיתים ללא כל פתרון אמיתי.

כשר הביטחון וכשר האוצר אישרתי ותיקצבתי את תוכנית מיגון הצפון, אך בגלל שיקולים פוליטיים, התוכנית הזאת בוטלה. במקום למגן את היישובים, ולהגן על התושבים - תושבי הצפון הופקרו.

זו לא רק סוגיה ביטחונית, זו סוגיה כלכלית וחברתית מהמעלה הראשונה.

העורף הישראלי, התושבים שעל הגבול נושאים בנטל כבד. עסקים סגורים או פועלים באופן חלקי, עובדים שנעדרים מעבודתם, הורים שנשארים בבית עם ילדים, אי-ודאות שמחלחלת לכל תחום. הכלכלה אינה פועלת בתנאים רגילים והיא גם לא יכולה להיות מנוהלת כאילו מדובר בשגרה.

דווקא ברגע כזה נדרשת מדיניות כלכלית אחרת. מדיניות שמבינה שהתקציב הוא כלי לניהול חירום לאומי.

תקציב בעת מלחמה צריך להיראות אחרת: להפנות משאבים מיידיים לחיזוק העורף - כולל מיגון, סיוע ישיר למשפחות ולעסקים, ותמיכה במשרתי המילואים. להתמקד בכלכלה היצרנית - זו שמחזיקה את המשק גם בשעת חירום. ולבנות אמון - כי בלי אמון ציבורי, אין חוסן לאומי.

אך בפועל, התקציב שמקודם בימים אלה אינו משקף את המציאות הזו. במקום להתכנס סביב צורכי השעה, הוא ממשיך קווי מדיניות שאינם תואמים מצב חירום, ואינו נותן מענה מספק לאתגרים הכלכליים והחברתיים שמציבה המלחמה.

ביום שבו מדינת ישראל נמצאת במלחמה, כשהחיילים שלנו בחזית והמילואימניקים עוזבים משפחות ופרנסה - הממשלה מחליטה להעביר תקציב שקרי ומגזרי שמעודד את ההשתמטות. זה רגע שמגדיר סדרי עדיפויות.

זה רגע שמראה מי ומה חשוב לממשלה הזאת ומי פחות.

האם אנחנו מתגייסים כמדינה או ממשיכים כאילו דבר לא השתנה? אי אפשר לדבר על אחריות לאומית, ובאותה נשימה להימנע מהפניית משאבים למקומות שבהם הם נדרשים באמת.

זו אינה רק שאלה של מדיניות כלכלית. זו שאלה של אחריות, של צדק, ושל היכולת שלנו כחברה לעמוד יחד מול אתגר לאומי.

ולכן, השאלה אינה רק איך ננהל את התקציב - אלא איזו מדינה נהיה ביום שאחרי: מדינה שמתגמלת שירות, מדינה שמחזקת עבודה. מדינה שמשקיעה בעורף כפי שהיא משקיעה בחזית. מדינה שבונה חוסן - לא רק צבאי, אלא גם כלכלי וחברתי.

המאבק הזה הוא על דמותה של החברה הישראלית בשנים הקרובות. ובמשמרת שלי נדאג למשרתים, לעובדים, ולכל אזרחי ישראל.