מטחי הטילים מאיראן ולבנון שיבשו את שגרת חיי הישראלים, אך לא את המשך הוצאת מאות מיליוני השקלים מכיסם אל כיסי חדרי הכושר, הסטודיו ומרכזי הספורט.
הפסקת האש מול איראן הובילה את מנויי הכושר לדרוש את החלק היחסי של כספם חזרה, לאחר שמרכזי הספורט השונים החלו לאותת כי אין בכוונתם לזכות את המנויים על היעדר השרות או השרות החלקי שקיבלו האחרונים תחת מגבלות 'שאגת הארי'.
העסקים גם לא תזכרו את המנויים על אפשרויות הקפאת המנוי, שהכרוכה גם היא בתשלום. כל זאת כאשר לעסקים יש צפי לפיצוי מהמדינה בגין ירידה בהכנסות, ולצרכן יש צפי רק להעמקת החור בכיס.
הנחיות פיקוד העורף אמנם אפשרו את פתיחת עסקי הספורט באזורי המרכז והדרום כבר בתום 5 ימים לתחילת "שאגת הארי", אך תחת מגבלות שהובילו את עסקי הכושר, בין היתר, לצמצם את שעות פעילותם ואת זמני האימון לכל מתאמן.
מספר מתאמני חדרי הכושר, הסטודיו ומרכזי הספורט בישראל בגילאי 20 ומעלה עומד על כ-1 מיליון איש. כך על פי חברת פיזיקל, המנהלת נתונים לכ-50% מעסקי הספורט והכושר בישראל.
ייתכן שהמספר העדכני אף גדול יותר שכן נתוני הלמ"ס משנת 2024 מראים כי מספר בני ה-20 ומעלה העוסקים בפעילות גופנית קבועה, לאו דווקא במסגרת מנוי, עמד אותה שנה על כ-3.4 מיליון איש, כאשר עיקר המתאמנים הישראלים מרוכזים באזורי המרכז וירושלים, המאפשרים פתיחה תחת מגבלות.
הימשכות המבצע הצבאי עוררה את המתאמנים להתחיל לבדוק לגבי החזר החלק היחסי של תשלומי המנוי שלהם עקב חוסר יכולת לנצלו באופן חלקי או מלא כתוצאה מצורך עסקי הספורט לנהל את רישום כמות ותחלופת המתאמנים בכל זמן נתון כדי לוודא עמידה במגבלות פיקוד העורף.
המתאמנים, עם זאת, לא עודכנו כי התשלום ימשיך להיגבות מהם במלואו למרות השרות החלקי, וכי לחדרי הכושר קיים מניע נסתר בפעילותם תחת המגבלות, החבוי בתקנון שלהם.
אחד הסעיפים בתקנון הרווח בעסקים אלה מתייחס לפעילותם תחת מגבלות כתוצאה מלחימה, המאפשר גביית מחיר מלא מחד, לצד אי זיכוי המנויים בגין השרות החלקי, אם זה כלל התקבל, מאידך.
והמחיר גבוה: מחיר מנוי ממוצע לאחד מעסקי הספורט בישראל עומד על כ-250 שקל לחודש במסגרת מנוי שנתי, ובהכפלת מספר מנויי מתאמני הספורט כיום בישראל מדובר בכ-250 מיליון שקל בכל חודש וכ-350 מיליון שקל שאבדו עד כה (ראשון).
המפסידים הגדולים הם מנויי הסטודיו, המהווים 27% מכלל המתאמנים המנויים, המשלמים בממוצע כ-300-500 שקל לחודש. אחריהם מנויי מרכזי הספורט והקאנטרי קלאב, המהווים כ-15% מכלל המנויים ומשלמים כ-350-475 שקל לחודש במנוי שנתי.
עיקר המתאמנים בישראל הם מנויי חדרי הכושר, המהווים כ-58% מכלל המנויים ומשלמים 220-280 שקל בממוצע לכל חודש במסגרת מנוי שנתי, כאשר במסגרות המוגדרות כ'מחיר מוזל' יכול המחיר לעמוד גם על 150 שקל לחודש.
ענף הכושר נשען על מודל של הכנסה קבועה כאשר המנוי החודשי הוא החמצן הפיננסי המאפשר את פעילותו גם תחת המגבלות. מודל עסקי זה אינו מאפשר פיצוי תחת מתווה האוצר המתגבש, אלא אם עסקים אלה יזכו את המנויים.
עבור צרכן הקצה, יש לציין, אין כל מתווה או פיצוי. עבורו מדובר בחוזה המכיל סיכום על מחיר תמורת קבלת שרות מלא שהוצע והוגדר על ידי עסקי הספורט השונים. במהלך 'שאגת הארי' חוזה זה הופר דה-פקטו, עת הגבלות ההתקהלות והצורך בקרבה למרחבים מוגנים הפכו את המנוי של רבים לחסר ערך.
עו"ד ליאור להב, המתמחה בתביעות ייצוגיות, אמר לוואלה כסף, כי "מתאמנים קבועים החלו לדרוש הארכת מנוי מעסקי הכושר בהם הם מנויים או החזרה חלקית של כספם כתוצאה מאי יכולת לממש במלואו את המנוי שרכשו מאותו העסק.
"מבצע 'שאגת הארי' התחיל עם חוסר בהירות לגבי זמן הימשכו ולכן רוב האנשים לא נתנו על כך את הדעת - כולל העסקים. אך גופים רבים נערכו מבעוד מועד עם סעיפים בחוזים ובתקנונים המגבילים את האחריות שלהם. מה שהם לא לקחו בחשבון הוא שלבית המשפט יש סמכות לבטל סעיפים מסוג אלה".
להב מסביר כי "תנאי בחוזה אחיד הפוטר את הספק מאחריות להפסקת שירותים עקב מלחמה עשוי להיחשב כתנאי מקפח. בית המשפט או בית הדין לחוזים אחידים מוסמכים לבטל או לשנות תנאי כזה, בהתבסס על מבחן ההגינות והסבירות ועל פערי הכוחות המובנים בין הספק ללקוח בחוזים אחידים.
"במובן זה בהחלט ייתכן כי עסקי הספורט ייאלצו לנהל תביעות ייצוגיות מול המנויים שלהם אם לא יצליחו להגיע עימם להבנה לגבי תקופת המנוי תחת 'שאגת הארי', שלעת זו קיימת גם אי וודאות לגבי הימשכה. ניתן לטעון כי אותם עסקים גם מרוויחים מזה, שהרי הם גובים אותו דבר, אך מצמצמים צוותים וגם הבלאי יורד, לדוגמה."
להב מוסיף, כי "במהלך השנים התגבשו בפסיקה מבחני עזר שונים, דוגמת הפסיקה כי סבירותו של תנאי מסוים בחוזה אחיד צריכה להיבחן בהתאם לתפיסות המוסריות והחברתיות הנהוגות בחברה חופשית בעלת משטר חוקתי וחברתי כשלנו, ובהתאם למה שנתפס כהתנהלות בלתי הוגנת בחברה הישראלית בזמן נתון.
"עוד נפסק כי לצורך ההכרעה בשאלה האם תנאי בחוזה אחיד הוא מקפח יש להתחשב ביחסי הכוחות בין הצדדים לאותו חוזה ובאינטרסים הטיפוסיים שלהם, וכי ניתן להבחין בהקשר זה בין סוגים שונים של ספקים ולקוחות.
"הוראות החוק יוצרות לפיכך רקמה נורמטיבית פתוחה שאותה נדרשים בתי המשפט ובית הדין למלא תוכן על מנת שתוגשם תכליתו של חוק החוזים האחידים, ועל מנת לעצב את הדין באופן המבטא תפיסה חברתית ראויה באשר ליחסים שבין ספקים ללקוחות שהתקשרו בחוזה אחיד, ויש פסיקה למכביר בנושא".