האופוזיציה מחזיקה בנכס הכי קריטי לביטחון ישראל: למה היא לא משתמשת בו?

מה היה המהלך הביטחוני הכי חשוב בהיסטוריה של מדינת ישראל? כלומר, מה היה המהלך שהבטיח לנו ביטחון מלא לפחות בגזרה אחת?

הסכם השלום עם מצרים כמובן.

ההסכם הזה הבטיח - כבר כמעט 50 שנה - חזית שקטה, בה אין הרוגים ישראלים, אין מלחמות ויש שיתוף פעולה כלכלי ומדיני עם מדינה שהיתה מדינת אויב נוראית.

מאז מלחמת העולם השנייה (שבאה גם בגלל שלא פתרו את הבעיות שהובילו למלחמת העולם הראשונה) זו בעצם תפיסת הביטחון האירופאית. המהלך הביטחוני הנכון ביותר הוא הסכם מדיני או הסכם שלום שמבטיח שלא יהיו מלחמות - גם נגד מדינות עוינות וגם אם צריך לשמור על "שלום קר" ולהשקיע הרבה בביטחון.

עם התפיסה הביטחונית הזו היה למדינות אירופה (ולמערב) הרבה יותר כסף להשקיע בעצמן. ככה המדינות הללו הפכו למדינות האיתנות ביותר מבחינה כלכלית עם חיבור אחת לשנייה בעיקר בזכות הערכים הדומים.

זה "הסוד" מאחורי 80 השנה השלוות והטובות ביותר בהיסטוריה של האנושות, שבאו אחרי מלחמת העולם השנייה. חותרים לייצר ביטחון על ידי הסכם מדיני ולא דרך מלחמה, שבסופה הסכם מדיני.

התפיסה הזו - המהלך הביטחוני הכי חשוב הוא הסכם מדיני - הובילה גם את מנחם בגין ויצחק רבין. ועל התפיסה הזו בדיוק נרצח יצחק רבין.

הסכמי אוסלו נועדו להיות הצעד הראשון לקראת הסכם שיסייע לישראל להבטיח ביטחון לישראלים בתוך גבולות מוכרים ובינלאומיים.

כחלק מהפתרון הביטחוני הזה, נעשו הצעדים הראשונים לקראת שלטון עצמי והגדרה עצמית פלסטינית כך שלא אנחנו נהיה אחראים עליהם - ביטחונית, חוקית, כלכלית וכו'.

הסכמי אוסלו גם סייעו לישראל להתחבר - ערכית - להרבה יותר מדינות ברחבי העולם: ממדינות המפרץ, דרך מדינות צפון אפריקה וכן, עד מדינות אירופה, שבירכו על כך שישראל בחרה בדרך שאינה מלחמה כדי להבטיח את ביטחונה באזור. בזכות הסכם אוסלו האירופאיות גם הזרימו לישראל משאבים רבים, שעזרו לנו להפוך לכלכלה מתקדמת וחזקה מאוד ביחס למשאבים הטבעיים בשליטתנו.

אבל זה לא טור פרשנות על כמה שרבין או הסכמי אוסלו היו מדהימים או מושלמים. שניהם ראויים לשפע של ביקורת.

מה שאנחנו, אנשים חפצי החיים בישראל, לא הבנו זה שהמאבק הדתי-ימני בהסכמי אוסלו יוביל אותנו לדחייה של תפיסת הביטחון דרך הסכמים ובסופו של דבר גם לשבעה באוקטובר. בגלל התפיסה הימנית שמלחמות פותרות בעיות אנחנו כבר שלוש שנים בתוך קטסטרופה אנושית, כלכלית, חברתית וביטחונית.

בוא נבחן איך זה קרה.

בניינטיז, מחאות הימין הקיצוני בישראל, בתגובה לכך שראש הממשלה שלהם ניהל משא ומתן עם פת"ח (הישות הפוליטית הפלסטינית המובילה באותה תקופה, שעדיין נמצאת בגדה המערבית) היתה אלימה. קראו לרבין בוגד על שיתוף פעולה עם מחבלים, קראו לו נאצי ואנטישמי והיו איומים מפורשים על חייו. וכן, בסופו של דבר, כן, המחאות הללו גם הובילו לרצח של יצחק רבין ובעצם התחילו תקופה בה המילה "שלום" הפכה למילה מגונה בישראליות.

אגב, נתניהו - כפוליטיקאי המתוחכם והמרושע שהוא - אף פעם לא חזר בקולו על הרטוריקה האלימה או המאיימת יותר, אבל הוא גם לא ממש גינה אותה. והוא כן הופיע בעצרות ובהפגנות שבהן זה קרה, נשא נאומים והפגין תמיכה ועידוד באנשים שצורחים על כך שרבין בוגד. ומובן שאנשים הרגישו שעצם הנוכחות שלו - כדמות פוליטית מוכרת מהזרם המרכזי - בעצם נתנה סוג של אישור ולגיטימציה לסוג כזה של רטוריקה אלימה, שכאמור הובילה לרצח ראש הממשלה, ובעצם שמה אותנו על מדרון חלקלק שבסופו מי שאיים לרצוח את ראש הממשלה עומד עכשיו - בניגוד להחלטת בג"צ - בראש משטרת ישראל כשאחיו האידיאולוגי מכהן כראש השב"כ. הכל בסדר. אין מה לראות כאן.

חזרה לביטחון בניינטיז. היה ברור לכל מערכת הביטחון שהחמאס גם כן פועל נגד הסכמי אוסלו. כי אם יש הסכמים מדיניים, לא אין בעצם זכות קיום כגוף שהוקם כדי להילחם נגד השליטה היהודית בכל ארץ ישראל. החמאס פעל נגד ההסכמים וביצע כאן כמה מפיגועי הטרור הנוראיים ביותר שנראו בהיסטוריה. פיגועים שהפכו את נתניהו למועמד של "שלום דרך ביטחון" כי אצלו לא יהיו פיגועי טרור כמובן (זה מה שהבטיח).

החלק השנוא ביותר על נתניהו בהסכמי אוסלו (הוא לא ביטל את אוסלו כמובן) היה הקמת הרש"פ, הרשות הפלסטינית. זה כי בפעם הראשונה, קמה למעשה ישות שלטונית פלסטינית רשמית ומוכרת. וכשישראל חתמה על הסכמי אוסלו, היא נתנה לגיטימציה לישות הזו. ברגע שיש ישות שלטונית רשמית, יש למעשה עם מי לנהל משא ומתן. כשלא היה מי שייצג באופן רשמי את העם הפלסטיני, הסיכויים למדינה פלסטינית עתידית היו בלתי אפשריים, כי מי היה מייצג אותם במשא ומתן? וזו הסיבה שנתניהו בילה חלק אדיר מהקריירה שלו בניסיון פעיל לערער את הלגיטימציה של הרשות הפלסטינית, בניסיון "לבטל את הנזק" של הסכמי אוסלו.

אחת הדרכים שבהן הוא עשה את זה היא על ידי חיזוק של חמאס. נתניהו וממשלתו ניצלו את השליטה הישראלית על עזה - בעצם היתה שליטה מלאה על כל מה שנכנס ויוצא משם - כדי לוודא שלחמאס תהיה גישה לדברים שלרשות הפלסטינית אין: גישה למימון (קטארי), למשאבים, לחופש פעולה באופן כזה שאנשי עזה יראו את חמאס מצליח בתחומים שבהם מקביליו נכשלים, ובכך לחזק את הפופולריות שלהם.

יצירת פילוג פוליטי בתוך פלסטין נתנה להם תירוץ להימנע מניהול משא ומתן רציני לטווח ארוך. זה גם היה טיעון שנתניהו השתמש בו פעמים רבות מספור - אין עם מי לדבר (שזה מהדהד גם את דבריו של אהוד ברק על "אין פרטנר"). נתניהו גם אמר את זה במפורש לחברי כנסת של הליכוד שהדרך הבטוחה ביותר להבטיח שלפלסטינים לעולם לא תהיה מדינה משלהם היא לעזור לחמאס ("מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס", אמר נתניהו בישיבת סיעת הליכוד במרץ 2019).

שוב, חיזוק החמאס - אותם טרוריסטים שעשו לנו דברים נוראיים באוטובוסים - היתה האסטרטגיה של נתניהו וגם תומכיו, המשיחיים והכהניסטים, אמרו במפורש ש"החמאס הוא נכס" והרשות הפלסטינית, ששיתפה פעולה עם השב"כ כדי להילחם עם החמאס, היא "נטל".

עכשיו, זה רק תקציר. כי לאורך כל הזמן הזה שבו בעצם ישראל בחרה שלהתנתק מהסכם אוסלו היו שנים על גבי שנים של ברוטליות, אלימות ודיכוי של אוכלוסייה אזרחית פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון.

שותפיו של נתניהו, הימין הקיצוני-משיחי-כהניסטי היו אחראים לכך. ולאלימות הזו היתה מטרה מאוד ברורה. אם הייתם רוצים לגרום לאוכלוסייה להתחיל להעדיף קבוצה רדיקלית יותר מבחינה דתית, ומיליטנטית יותר בגלוי, על פני מקביליה החילוניים יותר, המתונים יותר - הדרך היעילה ביותר לעשות זאת היא באמצעות ברוטליות.

אם אתם לוקחים להם את הבתים ואת החירויות, עוצרים וכולאים אותם ללא אישומים רשמיים, וממצבים את עצמכם כסמכות בלתי ניתנת לערעור... אתם הופכים תגובה רדיקלית לאופציה היחידה.

והיום הגענו לשלב בו הטרור היהודי ממומן, דה פקטו, על ידי המדינה. מתבצע טיהור אתני, דה פקטו, של אזורים שלמים, בשמנו מבצעים פשעי מלחמה ואף חמור מזה.

אלו כל הדברים שהסכם אוסלו ניסה למנוע מישראל לעשות לפלסטינים.

מי שמבצע את הפשעים האלה, ברובם, הם אנשי המיעוט הקטן והמשיחי בעם שלנו, ששואבים מאיתנו מאות מיליוני שקלים בשנה - אם לא מיליארדים - כדי לקיים את המחייה שלהם שם ביהודה ושומרון עם תשתיות טובות יותר מאשר כל עיר בפריפריה של ישראל. וכשלהם יש כסף, לנו כאן בתוך גבולות המדינה המוכרים אין. וכשלהם יש 80% מהצבא בשטח שלהם, לנו על הגבולות אין. וזה מוביל לאירוע כמו השבעה באוקטובר.

שכמובן אותו טבח התחיל מלחמה של שלוש שנים שהפכה את הביטחון שלנו לחלום רחוק והובילה לכך שהרמטכ"ל הודיע לממשלה שהצבא על סף קריסה.

השורה התחתונה היא שבאמת אין לנו את המשאבים לקיים את ישראל עם כיבוש נרחב ביהודה ושומרון, כיבוש נרחב של דרום לבנון, חזית לא שקטה בעזה ומלחמת התשה נגד איראן.

ואגב מלחמה אם איראן - שזו בעצם פרויקט חייו של בנימין נתניהו כביכול - אחת מהסיבות העיקריות לכך שלא הצלחנו לגייס גם את האירופאים למלחמה נגד האיסלאם הקיצוני זה בעיקר בגלל שהם, האירופאים, לא מרגישים שאנחנו נלחמים בשם אותם ערכים דמוקרטים, שמנחים אותם בשמונים השנים האחרונות. זו הבעיה העיקרית שלהם איתנו - ההקצנה שלנו, ההתרחקות שלנו מערכים דמוקרטים ואובדן הרצון שלנו לחיות בשלום ובביטחון.

בעיניהם אנחנו תקועים עם ממשלה שחושבת שמלחמה תבטיח לנו ולילדים שלנו ביטחון למרות שכל מה שהם עושים זה להבטיח שהעתיד שלנו - בתוך גבולות המדינה המוכרים - יהיה עתיד של קשיים כלכליים, בידוד בינלאומי, התמודדות עם רודנות דתית ומוות מטילים, פיגועים או פלילים.

האופוזיציה הפוליטית בישראל צריכה להציג אלטרנטיבה ברורה לחזון המבעית הזה. והיא צריכה להכריז שלא רק היא תנהל מלחמות טוב יותר מנתניהו, אלא תקדם באופן אקטיבי מהלכים למען ביטחון אמיתי: מהלכים מדיניים והסכמי שלום.