שנת 2026 תיזכר בדפי ההיסטוריה כנקודת מפנה דרמטית. מאז מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, ישראל נאלצת להגן על עצמה בחזיתות מרובות אל מול תוכנית ההשמדה השטנית של איראן ושלוחיה. בעוד שחלק ממדינות המערב המשיכו להיאחז באשליה של "דיאלוג", בטהרן לא טרחו להסתיר את כוונותיהם וקידמו באופן פעיל את השמדת ישראל.
אותו טבח המוני חשף מציאות של אנטישמיות ברברית, מציאות שנחגגה למרבה הזעזוע ברחובות העולם המערבי. מאז, תחת איום הרקטות מלבנון, מתימן ומאיראן, האוכלוסייה הישראלית נאלצה ללמוד לחיות בבונקרים. במקביל, השנאה ליהודים ברחבי העולם זינקה ב-50%, נתון שאני מוצא כבלתי נסבל לחלוטין.
מול המציאות הקודרת הזו עולות שאלות נוקבות: מנין נובעת השנאה העולמית הזו? מדוע ישראל, המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, ניצבת שוב כמעט לבדה מול סערת עוינות? ובעיקר, מה אנחנו זוכרים בזמנים אלה, וכיצד הזיכרון הזה יכול להנחות את פעולותינו בעולם שבו בעלי כוח מתעלמים מגבולות מוסריים?
התשובה מתחילה בהבנה שהשמדת היהודים מעולם לא הייתה רק תעמולה; היא מציאות היסטורית. לכן, במיוחד כעת, אנו זוכרים את השואה ואת ששת מיליוני הקורבנות. הם היו בני אדם שנבראו בצלם אלוהים, ומכאן נגזר שכל מי שמשפיל או רוצח אותם, פוגע למעשה בבורא עצמו.
חשוב להכיר בכך שאדולף היטלר לא המציא את האנטישמיות; הוא נשען על מורשת אנטישמית בת 2,000 שנה של הכנסייה. השואה לא הייתה מתאפשרת ללא שתיקת הכנסיות וללא האקלים שהרגיל אנשים באופן שיטתי לשפה מבזה, לדה-הומניזציה ולהשוואת יהודים לטפילים. אנו, כנוצרים, מאשרים היום את הבחירה המתמשכת בעם היהודי, ומבינים היטב: מי שבוחר לשתוק כיום מול האנטישמיות, הופך לאשם ממש כמו עוברי האורח בשנות השלושים.
הנתונים העכשוויים מגבים את התחושות הקשות: על פי סקר עולמי שנערך ב-102 מדינות, האנטישמיות נמצאת במגמת עלייה חדה, ובמיוחד בקרב צעירים. עם עלייתם של פוליטיקאים סמכותניים והשפעתן הגוברת של תנועות קיצון משמאל ומימין כאחד, אנו מבחינים בעלייה מתמדת בדפוסי מחשבה והתנהגות אנטישמיים. אלו אינם באים לידי ביטוי רק בסיסמאות ריקות, אלא במעשים של ממש: בהרס של בתי עלמין יהודיים, בהתקפות על בתי כנסת, בתקיפות פיזיות ומילוליות יומיומיות על חיים יהודיים - ובניסיונות בלתי פוסקים לדה-לגיטימציה פוליטית של מדינת ישראל.
למרבה הצער, העוינות כלפי יהודים ממשיכה לחיות ולהתקיים גם בדור השני והשלישי - היא נשמרת בקפידה, מועברת הלאה ומטופחת בתוך משפחות שמעולם לא התנערו בפומבי מהאנטישמיות ושנאת היהודים המושרשת בהן. מי שנכשל להתייצב כיום נגד שפת השנאה הזו, מאפשר לשדים האנטי-יהודיים מהעבר לחזור לחיינו בלבוש מודרני.
ההכרה בחובה מוסרית והיסטורית זו מחייבת אותנו להבין כי בשנת 2026, "זיכרון פירושו אחריות לפעול". לאור זכר קורבנות השואה, עלינו לנטוש את האדישות רבת-השנים, להיאבק בדה-הומניזציה כלפי יהודים, ולהתייצב באופן פומבי וחד-משמעי לצד מדינת ישראל. עם זאת, התייצבות זו אינה סותרת את השאיפה לעתיד טוב יותר עבור המזרח התיכון כולו; נהפוך הוא. היא טומנת בחובה גם את התקווה לשחרורו של העם האיראני משבי משטר המולות ולחידוש הידידות בינו לבין ישראל.
החזון, המבקש להחליף את השנאה בשפה של כבוד, מגולם בצורה המזוקקת ביותר במילותיה העתיקות של ברכת הכוהנים, המהוות קריאה נצחית להגנה, חסד ושלום: "יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם."
יובסט ביטנר, צאצא לנאצים, הקים את ארגון "מצעד החיים" (March of Life) שחבריו ישתתפו בחודש הקרוב בלמעלה מ-100 מצעדים ברחבי העולם, לתמיכה בישראל ובעם היהודי. בחודש מאי יקיימו כנס וצעדות בישראל.