חודשי האביב מביאים איתם ימים רבים של שרב, שהם רק תזכורת לקיץ שקרב ובא, לעומסי החום שעתידים להגיע איתו, ובייחוד להשפעתו הלא שוויונית של החום הקיצוני על שוק העבודה. כך למשל, בקיץ האחרון התמוטט עובד כבן 30 באתר בנייה בבת ים לאחר שעות עבודה ממושכות תחת עומס חום כבד. המקרה הזה אינו חריג ואינו קורה רק בישראל; הוא פשוט בולט מספיק כדי לחדור לכותרות. מאחוריו יש מציאות יומיומית של עובדים רבים שנאלצים לעבוד בחוץ גם תחת חום קיצוני.
שינוי האקלים אינו עוד אזהרה עתידית, והוא פוגע בתנאי העבודה של עובדים מוחלשים - עובדי קבלן בענפי הבנייה, התשתיות, הניקיון והחקלאות, כלומר, עובדים שמבלים את רוב יום עבודתם בחוץ. דווקא שם, במקום שבו הסיכון הבריאותי הוא הגבוה ביותר, מנגנוני ההגנה על העובדים וכוח המיקוח שלהם הם החלשים ביותר.
בישראל, ההתייחסות לפגיעות חום כאל סיכון תעסוקתי היא עדיין חלקית. בעוד שנפילה מפיגום או קריסת מנוף נתפסות מיד כתאונות עבודה קלאסיות, מכת חום נותרה לאורך שנים באזור האפור - אירוע רפואי חמור, אך כזה שהתגובה הרגולטורית אליו איטית וכיום אינה מוסדרת באופן ישיר.
בחודשים האחרונים מתקיימים דיונים במשרד העבודה על תקנות ייעודיות לאסדרת העבודה בתנאי עומס חום, ורק בנובמבר האחרון הוציא משרד העבודה טיוטה להערות הציבור בעניין תקנות ניהול עבודה בעומסי חום וחובות דיווח שנתיות. גם בדו"ח זה, ישנה התייחסות לכך שהעובדים העובדים בחוץ פגיעים במיוחד - כיוון שעבודתם המאומצת עלולה להביא הן לפגיעות חום ישירות כגון: התייבשות ומכות חום והן לתאונות עבודה עקיפות הנובעות מירידה ביכולת הריכוז, שיכולה אף היא להוביל לסיכונים בעבודה. סיכונים אלה עלולים לעיתים להוביל אף למוות. התקנת תקנות המתמקדות בסיכונים אלה הינה צעד חשוב, בעיקר משום שהיא משקפת שינוי תפיסתי: החום אינו "מזג אוויר", אלא גורם סיכון תעסוקתי, שפוגע, בעיקר, בעובדים המוחלשים - עובדים אשר "מבלים" את רוב יום עבודתם בחוץ, תחת השמש הקופחת.
בענפים בהם הרבה מהעבודה היא כזו שנעשית בחוץ, שיעור ההעסקה באמצעות קבלנים וקבלני משנה גבוה במיוחד. מודל ההעסקה הזה יוצר פיצול אחריות: הקבלן הוא המעסיק הישיר, אך השליטה בקצב העבודה, בלוחות הזמנים ולעיתים גם בתנאי האתר ובהמשך ביצוע העבודה תחת תנאי חום קיצוניים מצויה בידי הקבלן הראשי או מזמין העבודה. כאשר מגיע יום שרב קיצוני, ההחלטה אם להאט את הקצב או לעצור את העבודה כרוכה בעלות כלכלית. ובשרשרת שבה שולי הרווח צרים והאחריות מתפזרת, העובד הוא מי שסופג את הסיכון.
גם אירועי קיצון אחרים - כמו שיטפונות פתאומיים וסופות קיץ עזות - כבר פוגעים בעובדי תשתיות ותחזוקה ברחבי העולם. שינוי האקלים אינו רק עלייה בטמפרטורה; הוא תנודתיות, אי-ודאות וסיכון תעסוקתי חדש שדיני העבודה טרם הפנימו במלואו.
אבל יש נקודה נוספת, קריטית: עובדי קבלן מתקשים להתאגד. ללא ועד עובדים, ללא הסכם קיבוצי שמסדיר מנגנוני השבתה או קיצור יום עבודה בימי עומס חום קיצוני, כל עובד נשאר לבדו מול המעסיק. במציאות של חוזים קצרים, תלות כלכלית ולעיתים גם מעמד פגיע של עובדים זרים למשל, עצם הדרישה לעצור עבודה יכולה להיתפס כסיכון אישי. הדו"ח מנובמבר האחרון מתייחס גם הוא לקושי זה, ולכך שקיים חוסר בהבנה שמעסיקים נדרשים לדאוג גם לעובדי הקבלן שעובדים בשורותיהם.
כך נוצר עיוות מבני: מי שהכי חשופים לאקלים הקיצוני הם גם מי שכוח המיקוח שלהם הוא הנמוך ביותר. התקנות המוצעות מציעות שינוי של עיוות זה בדמות דיווח של מזמיני השירות בדבר תאונה במקום עבודה עם עומס חום; הפסקת עבודה בעתות של עומס חום; הדרכת עובדים וממוני עבודה בעניין עבודה תחת עומס חום ועוד - כל אלה עשויים לצמצם את הסיכון החמור הקיים בעבודה תחת עומסי החום, שעשויים, כידוע, להחמיר כל שנה.
מוות של עובד כתוצאה ממכת חום אינו רק טרגדיה אישית. הוא תזכורת לכך שהשרב הפך לחלק בלתי נפרד מיחסי העבודה בישראל. אם דיני העבודה לא יעברו התאמה עמוקה לעידן האקלים - דרך חקיקה מחייבת, אחריות ברורה של מזמיני עבודה ואכיפה אפקטיבית - שוק העבודה ימשיך לגלגל את עלות ההתחממות הגלובלית אל כתפי העובדים החלשים ביותר.
החום כבר כאן. עכשיו תורם של המשפט ושל המדינה להחליט מי ישלם את המחיר.
הכותבת היא עורכת דין במשרד גדעון רובין ושות', המתמחה בדיני עבודה