בני זוג שנישאו בשנות ה-90 והביאו לעולם שלושה ילדים, מצאו עצמם במרכזו של מאבק משפטי יוצא דופן לאחר שהתגרשו אך המשיכו לחיות יחד כידועים בציבור.
האישה הגישה תביעת גירושין לאחר 10 שנות נישואין בשל טענה למערכת יחסים שתלטנית מצד בעלה, ושנה אח"כ חתמו השניים על הסכם גירושין שאושר בבית הדין הרבני. במסגרת ההסכם ויתרה האישה על חלקה בדירת המגורים המשותפת לטובת הבעל, שהתחייב בתמורה לשאת לבדו בכל חובותיהם המשותפים ובמלוא תשלומי המשכנתא. ההסכם אף קבע כי האישה תשכור מהבעל את הדירה למשך שנתיים בתמורה לתשלום חודשי.
סיפור מורכב התרחש סביב מקום עבודתה של האישה, כאשר האיש טען כי היא ניהלה קשר רומנטי עם הממונה עליה, טענה שנדחתה בבית הדין הרבני שקבע כי מדובר בהטרדה שעברה האישה מצד המעביד. הצדדים אף הגישו יחד תביעת נזיקין נגד המעביד בגין ניצול מרות, והפיצויים שקיבלה האישה מאוחר יותר הועברו לטובת הרחבת דירת המגורים.
למרות הגירושין הפורמליים, בני הזוג חזרו כאמור לביתם המשותף כבר באותו הערב והמשיכו לנהל חיי אישות ומשק בית משותף בחדר ובמיטה אחת. הם הסתירו את עובדת גירושיהם מילדיהם וממכריהם, והמשיכו לחיות כזוג נשוי לכל דבר ועניין במשך תשע שנים נוספות.
במהלך תשע השנים שבהן חיו כידועים בציבור, תרמה האישה את משכורתה ואף פדתה כספי פנסיה וקופות גמל בסך של כ-100,000 ש"ח לטובת שיפוץ נרחב בדירה שכלל בניית קומה נוספת. אף שהאישה הוצאה מהחשבון המשותף ביום הגט, היא המשיכה להשתמש בכרטיס האשראי של האיש והשתתפה בפועל בתשלומי המשכנתא והחובות.
האיש מצדו לא פעל להעברת הדירה על שמו, ולא דרש מהאישה לחתום על ייפוי כוח להעברת הזכויות בדירה כפי שנקבע בהסכם הגירושין המקורי.
לאחר 9 שנים כידועים בציבור הקשר ביניהם עלה שוב על שרטון, ולפני כ-10 שנים הורה בית הדין הרבני לאישה לפנות את הבית.
במסגרת ההליכים המשפטיים האחרונים, טען בא כוחה של האישה, עו"ד עדו דיבון ממשרד דיבון קצובר ושות', כי הסכם הגירושין נזנח ובוטל בהתנהגות הצדדים לאור חזרתם לחיים משותפים. הוא הדגיש כי נוצר "שיתוף רכושי" חדש המקנה לה זכויות בדירה ובפנסיה, וכי אכיפת הוויתור על הדירה אינה צודקת ומהווה מרמה לאחר שהשקיעה כספים רבים בהשבחתה.
מנגד, טען בא כוחו של האיש כי יש לכבד את עקרון ההפרדה הרכושית שנקבע בהסכם הגירושין, וכי הצדדים חיו כשני זרים בלבד ללא "כוונת שיתוף". לדבריו, הכספים שהעבירה האישה היו עבור דמי שכירות, והעובדה שלא נישאו מחדש מעידה על רצון לשמור על רכוש נפרד.
ביהמ"ש למשפחה קיבל את טענותיה של האישה וקבע שהיא זכאית לשותפות שווה בזכויות בדירה ובזכויות הסוציאליות של האיש, ואף קיבל את בתביעת האשה אך לא קיבל את תביעת האישה לדמי שכירות רטרואקטיביים ל-10 השנים האחרונות. הן הבעל והן האישה ערערו למחוזי.
בפסק הדין השבוע של בית המשפט המחוזי, קיבל בית המשפט את טענות בא כוחה של האישה ונקבע כי למרות תוקפו של הסכם הגירושין המקורי, נוצר "שיתוף רכושי" חדש מכוח התנהגות הצדדים בתקופתם כידועים בציבור. השופטים קבעו כי השקעתה הכספית של האישה בשיפוץ הדירה, יחד עם חייהם המשותפים והסתרת הגט, מוכיחים כוונת שיתוף ספציפית בנכס.
כתוצאה מכך, הוחלט כי האישה זכאית למחצית מהזכויות בדירת המגורים וכן לאיזון של הזכויות הפנסיוניות שנצברו ממועד הגט ועד לפירוד הסופי בשנת 2012. כמו כן הבעל חוייב לשלם לאישה דמי שכירות רטרואקטיביים בשל מגוריו בדירה, למשך 10 השנים האחרונות בסך 4000 ש"ח לחודש המסתכמים בכחצי מיליון ש"ח.
עו"ד עדו דיבון, בא כוחה של האשה מסר בתגובה כי "לאחר שנים רבות, ביהמ"ש עשה צדק עם האישה וקבע 'שזעקת ההגינות', מוכרת על הדרישות הפורמליות. הסכם גירושין אף שאושר ע"י ביה"ד הרבני, אינו בגדר סוף פסוק. ביהמ"ש הכיר באפשרות שבני זוג יבטלו הסכם גירושין שאושר לאו דווקא בהסכם פורמלי אחר, אלא די בביטול בהתנהגות, וזאת כאשר הצדק דורש זאת".