מתן ליאור, בן 35, ממושב שדי חמד שבדרום השרון, היה לוחם בצבא, חוקר מוח שחקר את השפעות פטריות ההזיה ואת האפשרויות הטיפוליות הגלומות בהן. בפסטיבל הנובה היה אחראי על ההגברה והתאורה. כשהאזעקות החלו עם ירי הטילים, הוא קפץ לבמה וביקש במיקרופון מכולם להתפנות. "סעו הביתה", צעק שוב ושוב, ומיד התחיל לסייע לכל מי שהיה באזור להתקפל ולעוף משם.
כשהמחבלים הסתערו על המתחם, הוא דאג לפנות את כל העובדים שלו, חברים וגם אנשים רבים שלא הכיר. הוא לא הסכים לעזוב בעצמו והמשיך לחלץ עוד ועוד אנשים מהמסיבה. כל מי שמתן חילץ, ניצל.
כשסוף סוף החליט להתפנות בעצמו מאזור המסיבה, עלה על רכב של ארגון "אנשים טובים", שעוזר למבלים במסיבות טבע, וכשהתחיל ירי על הרכב מתן גונן בגופו על מתנדבת מהארגון, ונהרג. הוא קיבל את "אות הגבורה" מנשיא המדינה, על האומץ יוצא הדופן שהפגין.
למתן יש אחות אחת. הילה. היא בת 37, נשואה, אם לילדה. היא אחות שכולה, תואר שלא קיים בספר החוקים של מדינת ישראל ולכן הזכויות שהיא, ואחים שכולים אחרים כמוה, מקבלים, הן ספורות ולא מספיקות כדי לשוב ולעמוד על הרגליים. מאז 7 באוקטובר היא פועלת בכל כוחה כדי לעזור למשפחות שאיבדו את יקיריהן, ואת אלה שהפכו ליתומים מאח או אחות.
"מתן היה הבעלים של חברת הגברה ותאורה שעשתה את האירועים הכי גדולים בארץ כל הזמן", היא אומרת. "בשבת בבוקר הבנתי שהוא שם. הוא היה מפקד בסיירת גולני, מצטיין בספורט, ואם מישהו יכול היה לשרוד את האירוע הזה, זה הוא. הקמנו חמ"ל. בהתחלה דיברו על 24 הרוגים, אז חשבנו שיש מנותקי קשר ולכן אי אפשר לדבר איתו. בשמונה באוקטובר אבא והחברים של מתן ירדו לשם. הם התלוו לאנשי זק"א, הוציאו גופות מהמכולה. הגיעו לשם עם כלבים בפנסיה של עוקץ כדי לנסות ולמצוא חיים. לקחו נ.צ. מחמ"ל המסיבות כדי למצוא ניצולים, והיו רחפנים באוויר. הם היו שם חמישה ימים עד יום חמישי. רק ביום שלישי הרגישו שהצבא מתחיל להשתלט על השטח, שיש קצת יותר ארגון".
"ביום חמישי בבוקר התקשר אחד מהניצולים שראה פוסט שפרסמנו לאבא, ואמר שהוא מכיר את מתן כבר עשר שנים, הוא אמר שמתן כבר לא בין החיים. שאלנו אם ראה דם. הוא אמר שלא, והיינו בטוחים ששרד. בחמישי אחה"צ באו מהמועצה ואמרו שהוא זוהה באמצעות DNA. קברנו אותו בשישי בבוקר. לא זיהינו גופה. קברנו ארון. קראו לנו לאסוף שרשרת מפורקת ושרופה, השריד האחרון ממנו".
"ב־7 באוקטובר לקחתי על עצמי החלטה לעזור למשפחות שכולות ופתחתי קבוצת ווטסאפ. גיליתי שיש לכולנו צרכים משותפים שאין להם מענה. בתחילת הדרך לא ידענו כלום. המשפחות לא קיבלו מידע מסודר על מה קרה לאהוב שלהם. כל משפחה אספה מידע ונתנה למשטרה יותר ממה שקיבלה. ואז התחילה מלחמה על תנאים סוציאליים, על זכויות, על חקיקה יותר נרחבת.
"כשחייל נהרג, אומרים מה קרה. אנחנו נאלצנו לפתוח כל סרטון בטלגרם, לדבר עם ניצולים ולשמוע זוועות. פתחתי כל תמונה של מישהו שרוף והגדלתי אותה כדי לראות אם יש שיער ארוך כמו למתן או קצר. רוב האחים והאחיות פגועים בפגיעה דיגיטלית שאף אחד לא מכיר בה. רבים מאיתנו הפכו לחולי גוף ונפש, אבל שמים אותנו תחת הכותרת של נכות כללית ולא של נפגעי איבה. אין משפחה אחת שלא נחשפה לפרטים, אם מתוך רצון להבין ולחקור ואם בשידור בטלוויזיה גם אם לא התכוונה לכך. אנחנו נסענו תחת אזעקות ואש ללוד, ללהב 433 וכל אזעקה מיפתה אותנו לשם".
בחודשים הראשונים אחרי האסון היתה הילה במקלט של ההורים ולא יצאה ממנו, מתפעלת משם הכול, ישנה על מגן דק של מזרון. זה הפך להיות המקום שלה, אם לא המקום הבטוח, לפחות המקום המוכר. כשהתחילה המלחמה באיראן, עם האזעקות התכופות, היא העבירה את המשפחה לאותו מקלט, עם אותו כיסוי מזרון. הטריגר היה קשה מנשוא.
"מאז התפקוד שלי כאמא הלך אחורה. אין לי אוויר. עבדתי כיועצת במשרד הבטחון ומאז לא חזרתי לעבודה. אני בהסבה לריפוי בעיסוק והלימודים שלי נמשכים יותר. אני יתומה מאח, והמדינה לא מכירה בזה".
המאבק להכרה באחים שכולים החל לפני כמעט 20 שנים. ביוני 2022, שנה וארבעה חודשים לפני השבת השחורה, אושר בקריאה ראשונה "חוק אחים שכולים", שהגישה ח"כ לשעבר מיכל שיר.
לפי הצעת החוק, שלא אושרה בקריאה שלישית מאז, אח של אדם שנספה בעת שירותו בכוחות הביטחון או שנפטר כתוצאה מפגיעת איבה, יוכר כחלק מהמשפחה השכולה של הנספה או של האדם שנפטר. כמו כן מוצע כי תימסר לאח השכול הודעה רשמית על המוות ועל אירועי זיכרון וכי משרד הביטחון יידע אותו בדבר ההטבות להן הוא זכאי.
בדברי ההסבר נכתב: "הנוהל בדבר יידוע משפחות של נפגעים מקרב כוחות הביטחון או בפעולות איבה הנהוג כיום קובע כי בני המשפחה שמקבלים את ההודעה הם בני זוג, הוריו וילדיו של הנפגע, ואין כל התייחסות לאחיו של הנפגע. כך גם לגבי עדכון על אירועים שונים שנערכים בהקשר של נסיבות הפגיעה, כגון טקסי זיכרון. בחלק גדול מהמקרים האחים מתעדכנים באמצעות בני המשפחה האחרים, אך לא תמיד. מטרתה של הצעת חוק זו היא להעניק הכרה לאחים ולאחיות שכולים, להבטיח כי הם יקבלו הודעות רשמיות על קרות האסון ועל טקסים ואירועים כאמור, לאפשר להם להשתתף בטקסים ואירועים, וליידע אותם אודות הזכויות להן הם זכאים".
נכון להיום, האחים השכולים זכאים לשורה של הטבות מצומצמות יחסית, שמתמקדות בעיקר בלימודים ובסיוע ראשוני לאחר האובדן. בתחום ההשכלה ניתנת הנחה של עד 40% משכר הלימוד האקדמי, לרוב למשך שלוש עד ארבע שנים, לאחים שטרם מלאו להם 40 בתחילת הלימודים. לתלמידים בכיתות ז' עד י"ב משולם מענק לימודים שנתי של 2,538 שקלים, המועבר להורים, ובשנים הראשונות לאחר האובדן ניתן גם סיוע במימון שיעורים פרטיים, בהיקף של עד 1,372 שקלים בחודש, למשך שנה אחת.
במקביל, המדינה מעניקה מענה חלקי בתחום הנפשי והרגשי, אך גם כאן מדובר בהיקפים מוגבלים בזמן ובתקציב. אחים שכולים זכאים להחזר של עד 384 שקלים למפגש טיפול פסיכולוגי שבועי, לרוב לתקופה של שנה עד שלוש שנים, עם אפשרות להארכה באישור חריג. בנוסף ניתן מימון של עד 162 טיפולים רגשיים משלימים, כמו הידרותרפיה או טיפול באמצעות בעלי חיים, וכן החזרים עבור רפואה משלימה עד תקרה של 3,240 שקלים בשנה. למרות המעטפת הזו, רבים מהאחים השכולים טוענים כי מדובר בסיוע נקודתי בלבד, שאינו נותן מענה מלא לפגיעה המתמשכת.
ההשלכות יוצאות הדופן של אסון השבת השחורה על מעגלים נרחבים באוכלוסיה, בדרכים שלא ידענו קודם, הביאו לשינוי איטי ומייגע בחקיקה, שהיטיבה באופן חלקי את מצבם של הנפגעים הישירים ממנה, בעיקר משפחות החטופים בעת שהייתם בשבי ולאחר שובם. אבל האחים השכולים נשארו מאחור.
"אח שכול הוא טייטל ריק. גם מאפשרים לנו טיפולים אלטרנטיביים, אני חייבת את זה כי כל הגוף שלי כפוף ותפוס. היתה הקצבת טיפולים, אבל נתנו תוספת ראויה, שזה טוב, אבל כל הזמן אנחנו חיים על זמן שאול. האנשים בביטוח לאומי, שכפופים לחוק הקיים, עושים מה שהם יכולים ומנסים לעזור, אבל אם ראשי המערכת לא יבינו שאנחנו נפגעי איבה, זה לא יסתדר.
"שיעזרו לנו לחזור למעגל העבודה, שיבינו שלפעמים אני רוצה לקום בבוקר אבל לא מסוגלת. לפעמים יש הורה שצריך לדאוג לו. אצלנו למזלי המבנה המשפחתי נשאר כמו שהיה, אבל אצל אחרים הילדים הפכו להורים של ההורים. עסקים התרסקו, הקשב לא אותו דבר אצל מי שחוזר לעבוד. החיים נפלו עליי ולא סופרים אותי".
אתם דורשים קצבה?
"אני לא יודעת אם קצבה היא הדבר הנכון. צריכה להיות תמיכה משולבת כדי שנוכל לצאת ממעגל הנטל. אף אחד לא יעמוד על הרגליים בזכות אלף שקלים של קצבה. אני צריכה עזרה כדי לחזור ללכת לבד. מערכת יחסים עם אח היא מערכת היחסים הכי ארוכה בחיים. איך יכולים לקרוא לנו מעגל שני? כשנותנים לנו משהו בסבסוד המדינה, נותנים אותו כעזרה למעגל שני ויש כאלה שלא מוכנים ללכת כי הם לא סקנד בסט. ארגון פעולות האיבה לא מטפל בנו כי אנחנו לא חלק ממעגל השכול. ההורים כן, אנחנו לא.
"יש עוד משהו שצריך לקחת בחשבון. הסבל שלנו משתרשר למטה. כל עוד אנחנו לא מטופלים ואסופים, הילדים שלנו סובלים גם. העובדה שאני אמא לילדה אחת, היא גם חלק מהעניין הזה. אני לא יציבה, זה אחראי? איך היא תכיר את מתן?
"להורים שכולים אין את הכסף לתמוך בילדים ובנכדים שזקוקים גם הם לטיפול. המזל שלי שהמועצה נתנה לי 3,000 שקל לטיפולים רגשיים לבת שלי. את הטיפולים האלטרנטיביים אנחנו משלמים ומקבלים החזר. יש כאלה שלא יכולים לעמוד בהוצאה הזאת. אז אנחנו מבקשים הכרה וטיפול יעודי. להיות יותר גמישים, לא לחוקק חוק שרירותי ולהבין שכל אחד מאיתנו צריך טיפול קצת שונה".
ביום הזכרון תעלה המשפחה לקבר של מתן במושב ואחר כך תתכנס בבית ההורים. הילה תהיה צמודה אליהם, כי היא יודעת שהיא המשענת שנותרה להם, כשמתן איננו.