רק שבועיים ללא טילים בליסטיים ותקיפות יומיומיות של חיל האוויר באיראן, ומירי רגב כבר יכולה להעלות את נשיא ארגנטינה חביאר מיילי להשיא משואה על תרומתו הייחודית למדינת ישראל.
המלחמה שוב לימדה אותנו שבמדינת ישראל רק מערכת הביטחון, כולל צה"ל והתעשיות הביטחוניות, מסוגלים להסתכל עשרות שנים קדימה, להיערך ולבנות את היכולות ליום שנצטרך אותם. החץ-3, קלע דוד וכיפת ברזל, שבלעדיהיה היו כאן אלפי הרוגים, פותחו בהדרגה ב-40 השנים האחרונות, ונחשבו בהתחלה למשהו על סף מדע בדיוני. לווייני הריגול של חיל האוויר ואמ"ן, שבלעדיהם היינו עיוורים וסומאים לנעשה 1,500 ק"מ מכאן, נולדו כיוזמה של משוגעים במערכת הביטחון לפני 45 שנה.
כל מי שחי פה או נוהג ברכב פרטי מרגיש את תרומתה העיקרית של מירי רגב למדינה, את ההצלחה של משרד התחבורה לבנות כאן בשש שנות הכהונה המצטברות של רגב, ובכלל בעשורים האחרונים, מערך יעיל ומתפקד של רכבות מכל הסוגים, ואוטובוסים שמאפשרים להתנייד במהירות ממקום למקום, שיאפשר לכל ישראלי להתגורר רחוק מהעבודה ובמקומות יקרים פחות, ועדיין ליהנות משפע אפשרויות של פרנסה. ככה לפחות נראה ה"חזון" של מירי רגב שמתואר בכל הודעה לעיתונות של משרד התחבורה והכפופים אליו, ומתממש רק בהן. רגב עצמה רק גרמה לו נזקים: עד היום היא עצמה עיכבה את פרויקט המטרו, למשל, ביותר משנתיים בגלל מאבק על קרדיטים פוליטיים ומינוי מקורבים. יום אחד היא תדרוש להשיא משואה בזכותו.
עשרות אלפי עובדי התעשייה האווירית, רפאל ואלביט, לא רק תורמים תרומה עמוקה למדינה, לכלכלה, ולקשרי החוץ של המדינה שבזכותם יש לה מה למכור כיום למדינות אירופה, להודו ולמדינות המפרץ, לקרב אלינו מדינות שחוששות מהממשלה הזאת.
יש מתוכם רבים שראויים להשיא משואה הערב, כמו מפתחי טיל ה"ראמפייג'" בתעשייה האווירית ובאלביט, טיל תקיפה זול ויעיל שבאיראן ובתימן מכירים כיום מקרוב, ומדינות אחרות משלמות מאות מיליוני דולרים רק לרכוש. יוצרי מערכת הלייזר, שעוד תציל לנו את התחת ואת התקציב במלחמות העתיד.
או אנשים אחרים שכבר אפשר להזכיר בשמם, כמו אל"מ בדימוס אלי גמזון בן ה-82, שהגו בסוף שנות ה-80 את מל"ט הזיק, שהוביל לפיתוח מל"ט הכוכב (הרמס 450 ו-900 של אלביט) ולהקמת מערך שלם של כלים תוקפים בלתי מאוישים שהיו כאן בזמן כדי להיות מסוגלים לשהות שעות ארוכות מאוד בשמי איראן ולצד משגרי טילים בליסטיים ומטרות אחרות.
גמזון לגמרי ראוי להשיא משואה על מפעל חיים, בדיוק כמו תא"ל בדימוס חיים אשד (93), הראש הראשון של מנהלת לוויין הריגול הישראלי במשרד הביטחון. שטען כבר בסוף שנות ה-70 שישראל הקטנה צריכה ויכולה לבנות יכולת חללית שהייתה אז רק לאמריקאים ולברית המועצות, ששנים נאלץ לחשוף זמבורים מקצינים באמ"ן שטענו שהלוויין שהוא עובד עליו עם התעשייה האווירית, אלביט ורפאל הוא הונאה שבחיים לא תעבוד, שידע ללמוד ולהתאושש מכישלונות שיגור בדרך. היום לווייני האופק רואים ביום ובלילה, עוברים מעל איראן עשרות פעמים ביום, מביאים תפוקה מודיעינית חסרת תחליף ומעניקים לישראל עצמאיות באיסוף שיש רק למעט מדינות גדולות בהרבה.
או אלוף בדימוס דוד עברי, כבר בן 90, זקן מפקדי חיל האוויר שעדיין איתנו. מי שפיקד על חיל האוויר בבגדד, שבו הוכיח לראשונה חיל האוויר שהוא מסוגל להשמיד מתקני גרעין רחוקים, ובהשמדת סוללות הטילים הסוריות בלבנון, שכל העולם הביטחוני עקב אחריה בתדהמה. שני אירועים שהיוו את גרעיני היכולת למה שראינו השנה באיראן. וגם מי שכסגן רמטכ"ל, כיו"ר התעשייה האווירית וכמנכ"ל משרד הביטחון דחף לפיתוח מערכת ההגנה ראשונה בעולם נגד טילים בליסטיים, הביא כסף למימון מהאמריקאים, יחד עם המהנדס הגאון דב רביב את מה שהפך למערכת החץ, ושמר על הפרויקט מהמתנגדים הרבים.
אלה האנשים שבזכותם ובזכות כמותם אנחנו כאן היום, לא חביאר מיילי. הפוליטיזציה של טקס המשואות, כמו חלקים אחרים במדינה, היא מה שמסכן את המהפכות הטכנולוגיות-צבאיות הבאות שאנחנו צריכים כדי לנצח ולשרוד כאן בעוד 30 ו-50 שנה. שיהיו כאן מספיק מהנדסים גאונים ויצירתיים ומספיק בכירים שידעו להקשיב לרעיונות שלהם ולתת להם גב. בסוף אלה האנשים שסוחבים את המדינה יום יום, לא מי שהופכים אותה למצורעת. ונוקיר אותם גם אם הם לא מעניינים את מירי רגב.