בימים שבהם השקל מפגין עוצמה עצומה והדולר נסחר סביב רמות שפל של 30 שנים, מתרחש תהליך שקט ומסוכן מתחת לרדאר של מקבלי ההחלטות. כדור שלישי למפעל מזון שהוקם עוד לפני קום המדינה, כמי שחי את רצפת הייצור כיצרן וכיצואן, הכתובת על הקיר מעולם לא הייתה ברורה וזועקת יותר.
אנחנו נמצאים בשיאה של "מלכודת דבש" כלכלית. חלק ניכר מהבעיה נובע, באופן אבסורדי, דווקא מהצלחת ההייטק ויצוא הגז המזרימים עשרות מיליארדי דולרים לישראל. גורם מרכזי נוסף הוא השקעות הגופים המוסדיים בוול סטריט: כשהמדדים בארה"ב עולים, הם מחויבים למכור דולרים בכמויות אדירות כדי לגדר את החשיפה של החסכונות של כולנו למטבע האמריקאי.
התוצאה היא פרדוקס הרסני: ככל שהפנסיה שלנו "מרוויחה" על הנייר, השקל מתחזק והיצרן המקומי נמחץ תחת מכבש המט"ח. רוב עלויות הייצור הן שקליות, אך התמורה מיצוא נשחקת ונדמה כי אנו במצב שבו העושר הווירטואלי של המחר מחסל את התעשייה הריאלית המסורתית של היום.
כאן נכנס לתמונה מיתוס "היבוא המוזל". כ 50% משוק מוצרי המזון היבש הוא מיבוא ולכן על הנייר, ירידת הדולר אמורה הייתה לגלגל הנחה משמעותית של אחוזים רבים לצרכן על מוצרים אלו. בפועל? בשנה האחרונה, ע"פ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בעוד שמדד תפוקת יצרני המזון (המחיר בשערי המפעל) לא עלה כלל, מדד מחירי המזון לצרכן עלה למעלה מ-2% . המספרים מוכיחים: יצרני המזון הישראלים הם אלו שעוזרים במיתון האינפלציה וההתייקרויות העודפות נמצאות רובם ככולם בחלקים אחרים של שרשרת האספקה.
היצרן הישראלי המייצא לחו"ל נדחק לסיטואציה בלתי אפשרית: דמיינו אובדן הכנסה מידי של 20% לכל פריט ללא כל שינוי בכמויות ועלויות הייצור. בראי פגיעה אנושה שכזאת וכשיותר משתלם לייבא מוצר מוגמר מאשר לייצר אותו כאן, המפעל המקומי מתחיל להפוך ליבואן ולמחסן לוגיסטי. המותג נשאר ישראלי, אבל הערך המוסף, הידע והתעסוקה - עוברים לחו"ל.
בשנות ה-90 ראינו זאת כאן עם תעשיית הטקסטיל; אבל מזון הוא לא חולצה או זוג גרביים, הוא תשתית קריטית וחלק מהביטחון הלאומי ובזמן שבישראל עוד מתפלמסים על "יעילות" השוק החופשי המעצמות הכלכליות הגדולות כבר ביצעו פניית פרסה חדה לכיוון של הגנה אקטיבית על הייצור המקומי קל וחומר ייצור מזון וזה בדיוק מה שישראל צריכה לעשות שהרי כבר הסבירו לנו שמה שטוב לאירופה וארה"ב טוב לישראל.
ארצות הברית, באמצעות חקיקה כמו ה-IRA, מזרימה מעשית מאות מיליארדי דולרים לתעשייה מקומית ואירופה מתכוננת להשקיע מעל 120 מיליארד יורו בהחזרת מפעלי תעשייה הביתה. גם בסין ובהודו, יצור מזון מקומי והביטחון התזונתי הוא יעד לאומי עליון. המדינות הללו הבינו: בעולם של חוסר יציבות, תעשיית מזון חזקה היא נכס ביטחוני מהמעלה הראשונה.
כדי למנוע את תהליך ה"טקסטליזציה" של תעשיית המזון, הממשלה חייבת לאמץ תוכנית חירום לאומית בהיקף של 5 מיליארד ש"ח שתתמקד בארבעה צירים:
1. אוטומציה ורובוטיקה: החלפת עלויות שכר שקליות בטכנולוגיה עילית המייצרת פריון גבוה ומימון מידי של הריבית על הלוואות התייעלות עבור מפעלי מזון מייצאים.
2. מו"פ יישומי: יצירת יתרון טכנולוגי במוצרי Agri-Food שאין למתחרים בחו"ל.
3. קידום מפעלים קטנים ובינוניים: יצירת קרקע נוחה ל"תחרות מבית" שתאפשר ליצרנים נוספים לצמוח ולהשתתף בסחר הקמעונאי.
4. ביזור הייצור והחוסן: חיזוק מפעלים בצפון ובדרום כעוגן ביטחוני ותעסוקתי בפריפריה.
אנחנו נמצאים במרוץ נגד השעון. תהליכי אוטומציה ובניית חוסן תעשייתי אורכים זמן רב, אך קווי ייצור שנסגרים ועובדים מיומנים שעוזבים נעלמים לנצח. אם לא נפעל עכשיו, גם תקציבי עתק בעתיד לא יוכלו להקים מחדש את מה שניתן להציל היום.
חוסן לאומי לא נמדד ברווחים סטטיסטיים של קרנות הפנסיה, אלא בתעשיית מזון חיה ובועטת המבטיחה את עתידנו. הגיעה השעה לעשות למען תעשיית מזון ישראלית חזקה כך שלא נהיה תלויים חלילה בעתיד בחסדי מפעלי מזון בחו"ל.
הכותב הוא מנכ"ל ביסקול ויו"ר איגוד תעשיות המזון, התאחדות התעשיינים