הפשיעה בחברה הערבית גובה מאות קורבנות בשנה, ביניהם חפים מפשע. הטיפול הכושל בתופעה המדממת לא מסתכם בשכול, כאב ופחד יומיומי, אלא גם בעלות כלכלית כבדה למשק הישראלי של לפחות 10 מיליארד שקל בכל שנה.
מדובר בנטל אדיר השווה לכ־0.5% מהתוצר הלאומי, סכום שהיה יכול להזניק תשתיות, חינוך, בריאות ותעסוקה, אך במקום זאת נשרף על מזבח האלימות. כך עולה מפרסום חדש של אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר.
לפי ההערכה, מדובר באומדן שמרני בלבד. באוצר מציינים כי בחישוב רחב יותר, הכולל גם נזקים עקיפים לכלל המשק, פגיעה בהשקעות, אובדן ימי עבודה, ירידה בפריון ועלויות ביטחון ואכיפה, העלות עלולה לטפס עד 19 מיליארד שקל בשנה.
המשמעות היא שהפשיעה כבר מזמן אינה רק בעיה של ביטחון אישי או של מגזר מסוים, אלא פצע כלכלי פתוח שמכביד על המשק כולו ומחליש את יכולת הצמיחה של ישראל.
שיעור אלימות גבוה פי 20 ביחס לחברה היהודית
הנתונים משרטטים תמונה של הידרדרות מתמשכת. בשנת 2015 נמנו 58 מקרי רצח, אך בשנת 2025 כבר זינק המספר ל־255 נרצחים בשנה. מדובר בעלייה של יותר מפי ארבעה בתוך עשור, כאשר עיקר ההחמרה נרשמה בשנים האחרונות. המספרים הללו משקפים כישלון ארוך שנים של אכיפה, הרתעה ומדיניות ממשלתית שלא הצליחה לבלום את גל האלימות, למרות אינספור תוכניות, ועדות והצהרות.
שיעור מקרי הרצח עומד על 11.9 למאה אלף איש, לעומת ממוצע של 3.1 במדינות ה־OECD. לשם השוואה, בחברה היהודית בישראל שיעור מקרי הרצח עומד על 0.6 בלבד למאה אלף איש. כלומר, שיעור האלימות גבוה פי כמעט 20 מזה שבציבור היהודי. מבין מדינות ההשוואה שנבדקו, רק עיראק וסודאן מציגות נתונים חמורים יותר. עבור מדינה החברה במועדון המדינות המפותחות, מדובר בנתון חריג שממחיש עד כמה הבעיה יצאה משליטה.
91% מהנרצחים הם גברים, וכ־76% מהם בני פחות מ-40
גם פילוח הקורבנות ממחיש את עומק המשבר. 91% מהנרצחים הם גברים, וכ־76% מהם בני פחות מ־40. במילים אחרות, האלימות פוגעת בעיקר בדור הצעיר, בגילאי עבודה, פרנסה והקמת משפחה. מעבר לטרגדיה האנושית, מדובר גם במכה קשה להון האנושי ולכוח העבודה העתידי. בשנת 2025 נמנו גם 12 קורבנות בגילאי מערכת החינוך, כ־5% מכלל הנרצחים, עדות לכך שגם ילדים ובני נוער משלמים מחיר כבד.
התמונה הגיאוגרפית מצביעה על ריכוז מובהק של האלימות באזור חיפה והצפון, שם מרוכזים יותר מ־55% ממקרי הרצח. בין היישובים שבהם נרשם מספר מקרי הרצח הגבוה ביותר בולטים לוד ונצרת עם 18 מקרי רצח כל אחת, רמלה עם 14, אום אל פחם עם 12 ורהט עם 11. הנתונים הללו ממחישים כי האלימות כבר מזמן אינה מוגבלת ליישוב כזה או אחר, אלא פרושה על פני ערים גדולות, יישובים מעורבים ומוקדים עירוניים מרכזיים.
אחד הממצאים הבולטים הוא הקשר בין מצוקה כלכלית לפשיעה. באוצר מצאו מתאם ברור בין שיעור הצעירים בגילאי 18 עד 24 שאינם עובדים, אינם לומדים ואינם נמצאים בהכשרה מקצועית, לבין שיעור מקרי הרצח ביישובים ערביים. ככל ששיעור חוסר המעש גבוה יותר, כך עולה גם רמת האלימות. המשמעות היא שהמאבק בפשיעה אינו מתחיל רק בתחנת המשטרה, אלא גם בכיתה, במרכז ההכשרה המקצועית, במפעל ובשוק העבודה.
הכלכלן הראשי מדגיש כי מדובר במעגל שלילי שמזין את עצמו. מצד אחד, אבטלה, פיטורים והיעדר הזדמנויות מעלים את התמריץ להידרדרות לפשיעה. מצד שני, כאשר רמת האלימות גבוהה, משקיעים נרתעים, עסקים חוששים להתרחב, יזמים נמנעים מלהקים עסקים חדשים ואזורי מגורים מאבדים אטרקטיביות. במקביל עולות הוצאות האבטחה, הביטוח והמיגון, והרווחיות העסקית נשחקת. כך הפשיעה מייצרת חולשה כלכלית, והחולשה הכלכלית מייצרת עוד פשיעה.