טענה מוכרת, הצפה ועולה מפעם לפעם, היא שיש להגביל את היקף האחריות הרפואית ולהקטין את מספר תביעות הרשלנות הרפואית המוגשות. כתמיכה לטענה זו, שהובילה בעבר גם ליוזמות חקיקה שנכשלו, נטען במקרים רבים שריבוי התביעות יוצר תופעה שלילית של "רפואה מתגוננת" או ש"רוב תביעות הרשלנות הרפואית נדחות". המטרה היא לייצר מצג לפיו לא ראוי שהתביעות היו מוגשות מלכתחילה, כאשר כמובן האינטרס הוא של קופות החולים ובתי החולים ושל חברות הביטוח המייצגות אותם. טענות אלה אף נועדו לצנן את רצונם של תובעים פוטנציאליים להגיש בעתיד תביעות.
בפני תובע בתביעת רשלנות רפואית עומדים אתגרים רבים וידועים. עם זאת, נראה שהבסיס לטענות האמורות מבוסס גם על כשל ועיוות בפומביות הנתונים עליהם מתבסס הטיעון. למרות שאחוז גבוה ביותר מהתביעות מסתיים בפשרות הכוללות תשלום גבוה לתובע, שיכול להגיע גם למיליונים רבים של שקלים, עולה כמעט תמיד דרישה קבועה מחברות הביטוח והמוסדות הרפואיים להטיל חיסיון וחובת סודיות על הסכמי הפשרה, כך שלא יפורסמו לציבור. לעיתים הנתבעים גם דורשים להגיש לבית המשפט "הסדר" לפיו הפיצוי מותנה בכך שהתביעה נדחית לחלוטין, באופן המהווה הטעיה של ממש ולא רק הסתרת הפשרה.
קניית סיכונים על ידי הצדדים
חשוב להדגיש: פשרה מטבעה משקפת קניית סיכונים על ידי שני הצדדים ואינה מהווה הוכחה לכך שתביעה כלשהי הייתה מתקבלת לו ההליכים היו ממשיכים להתנהל עד למתן פסק דין, אם כי ברור שגם המוסדות הרפואיים, המשלמים סכומים גבוהים, אינם עושים זאת מחיבתם לתובעים או לעורכי הדין.
ואולם, ברור הוא שבמידה ורוב התביעות מסתיימות בתשלום משמעותי (גם אם במסגרת פשרה), יש בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענה שרוב התביעות נדחות. אפילו אם יתברר שרוב פסקי הדין דוחים תביעות, אין בכך להוכיח דבר ביחס לריבוי התביעות, קל וחומר שלא ביחס לטענות המבקשות להגביל את היקף האחריות של המוסדות הרפואיים והרופאים.
הפתרון לבעייתיות זו נמצא בהעלאת קרנו של עיקרון פומביות הדיון, באופן המונע את האפשרות לדרישת סודיות. בדיוק כך פעל לאחרונה סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט רם וינוגרד, באופן אמיץ וחריג, אישר הסכם פשרה, תוך דחיית התנאי של הסודיות שדרשה חברת הביטוח, הבהיר שהסודיות תישמר במסגרת הכתוב בחוק - כלומר ביחס לפרסום שמות התובעים, או כל פרט שעלול לחשוף את זהותם - אבל דחה את הניסיון להסכים על חיסיון פרטים אחרים כלשהם, כולל הסכומים.
וינוגרד הבהיר במפורש בפסק הדין "שאין מקום להורות על איסור פרסום מעבר למה שקובע החוק". בכך, שמר בית המשפט על פרטיות וסודיות פרטי התובעים, ובד בבד קידם את פומביות הדיון ומנע את הסתרת הפשרה שהושגה.
ראוי שבתי המשפט יאמצו גישה זו
להחלטה זו צפויה להיות השפעה רבה, וסביר שגילוי סכומי הפיצויים יוביל להעלאת סכומי הפיצויים הכלליים. הנחה זו נראית כברורה לא רק כיוון שדרישת הסודיות מועלית דווקא מצד חברות הביטוח, אלא גם לאור השפעת פסק הדין על יכולת המיקוח של תובעים אחרים במו"מ מול חברות הביטוח.
כפי שמחקרים רבים בתחום התעסוקה מצאו שגילוי נתונים מצמצם את פערי המידע ומוביל לעליית שכר העובדים (המוחלשים ביחס למעסיקים), קיים סיכוי סביר שכך יקרה כתוצאה מצמצום פערי המידע של התובעים המוחלשים ביחס לחברות הביטוח והמוסדות הרפואיים הגדולים.
אך מעבר לכך, דומה שראוי שבתי המשפט יאמצו גישה זו ובעקבותיה יועשר הדיון הציבורי וניתן יהיה לבחון האם אכן קיים ריבוי של תביעות רשלנות רפואית, או שמרביתן נדחות.
הכותב הוא ממשרד עורכי דין ד"ר אסף פוזנר, העוסק בליטיגציה אזרחית בתחום הנזיקין והרשלנות הרפואית. גילוי נאות: המשרד ייצג את התובעים בתיק הנ"ל.