ממשלת ישראל הודיעה על מתווה "'בית הספר של הקיץ" שכולל עם סיומו אפשרות הרחבתו לתקופת זמן נוספת לטובת לימודי AI לתלמידי ישראל.
רשות החדשנות כבר דוחפת ללימודי טכנולוגיה ו-AI בבתי הספר מזה זמן, אך כחלק ממארג הלימודים המלאים ולא כנדבך קצר ומוגבל במסגרת לימודי קיץ אליהם תלמידי ישראל אינם מחויבים להגיע.
מבצע "שאגת הארי" הוביל לשיבוש שיגרת בתי הספר והתיכונים ואובדן של כחודש ימי לימודים. הכנסת ימי לימודים כחובה להשלמת החודש האבוד מבורכת, במיוחד עבור התלמידים הנדרשים להשלים פערים אל מול עמיתיהם לספסלי הלימודים בעולם.
הישגי תלמידי ישראל בני ה-15 במתמטיקה לדוגמה עמדו במקום ה-9 מבין כלל מדינות העולם שנבחנו במחני פיז"ה בשנת 2019 (כ-3 חודשים טרום הקורונה) ובמקום ה-16 במדעים, ובשנת 2023 כבר ירדו למקום ה-23 במתמטיקה וה-24 במדעים.
בהקשר הכלכלי מדובר באתגר שעלול להשפיע על פריון הכלכלה הישראלית שנים קדימה, והתקווה היא כי פער זה יפוצה הן על ידי ההשכלה הגבוהה והן על ידי הניסיון הפרקטי שיצטבר על ידי היוצאים לשוק העבודה.
על הנייר, דחיפת ילדי ישראל ללימודי AI בקיץ הקרוב מצטיירת כהשקעה חכמה. אך בפועל לתלמידי ישראל עדיין פערים רבים בליבת הלימודים המייצרת חדשנות דוגמת מתמטיקה ומדעים, וגם בתוכנית עצמה עדיין רב הנסתר על הגלוי.
חשיבות לימודי המתמטיקה והמדעים, כמו גם לימודי טכנולוגיה, ובמסגרת גם לימודי AI, טמונה בפריון, שבישראל הינו נמוך ביחס למדינות המערב, וזאת למרות שישראלים עובדים יותר. על פי נתוני ה-OECD ו- Eurostatישראלים עבדו 1,877 שעות בשנה נכון ל-2024 לעומת ממוצע של 1,736 שעות במדינות ה-OECD (כולל ישראל) וממוצע של 1,571 שעות במדינות האיחוד האירופי.
נתון התפוקה לשעת עבודה בישראל אמנם עלה ל-69.3 דולר ברבעון הרביעי של 2025 לעומת 58.5 דולר בשנת 2022, אך הפריון הישראלי ממשיך לצבור פערים אל מול העולם וישראל הולכת ומתקרבת ליוון, איטליה וטורקיה תוך השתבצות במקום ה-31 במדד התפוקה לשעת עבודה נכון לרבעון הרביעי של 2025, לעומת מקום 24 בשנת 2022. כך על פי נתוני ה-OECD לרבעון הרביעי של 2025.
ההייטק והחדשנות, המתבססים על איכות ההון האנושי המקומי, מהווים כ-53% מהכנסות הייצוא, כרבע מהכנסות מיסי המדינה, וכ-17% מהתמ"ג, ודוחפים מעלה את כלל השכר במשק הישראלי, את הצריכה המקומית, את סך תקבולי המיסים, ומהווים מאיץ לפריון הישראלי.
הרחבת הפריון הכרחית להתפתחות כלכלת ישראל והנאת האזרחים ממנה, וכדי להרחיבה נדרשת תמיכה בתשתית המייצרת חדשנות, קרי במדע ובהשכלה הגבוהה, שהבסיס להן הוא כאמור ההון האנושי הישראלי, המונבט ומתפתח בתשתית החינוך המיוצרת על ידי מדינת ישראל במסגרת בתי הספר והתיכונים.
נתוני הבנק העולמי מראים כי כל דולר שמושקע בחינוך בגיל צעיר מניב תשואה שנתית של עד 12%, ובמיוחד בקרב אוכלוסיות שאינן נגישות לטכנולוגיה או לימודי טכנולוגיה.
אבל לא צריך לחכות שנים כדי לראות את הכסף חוזר לכלכלה.
בהנחה ותלמידי ישראל יחליטו להשקיע זמנם בלימודי AI במקום בחוף הים, בקייטנה יקרה או בטיול בחו"ל, המשק ירוויח חזרה בין היתר את העובדים שיישארו לייצר בדמות הורי התלמידים, הסגל החינוכי והמעטפת הנדרשת ללימודים, עבודת הנערים בקיץ והמשך הצריכה המקומית (אל מול הצורכים במהלך הטיול בחו"ל).
לצד זאת צפוי גם הפסד שעיקרו במגזר הקייטנות המכיל כ-20 אלף עובדים עונתיים ומוערך בכחצי מיליארד שקל, שמהם נגזרים מע"מ ומס הכנסה העוברים לקופת המדינה. ייתכן וגם סקטור הנופש המקומי ייפגע, אך יש לציין כי לעת זו הדבר אינו מתבטא במחירי הנופש המקומי או במספר המקומות הפנויים שהולכים ומתמעטים ככל ומתקרבים לחודשי הקיץ.
ההערכה לתוספת תקציבית אמנם עומדת על כ-600 מיליון שקל, אך הצפי השמרני מציג כי כ-85% מעלות התוכנית תממן את עצמה דרך ההשפעה על שוק העבודה והצריכה המקומית. וזה עוד לפני שקלול התשואה ארוכת הטווח על ההשקעה בהון האנושי, שעשויה על פי קרן המטבע הבינלאומית להוסיף עוד כ-1%-1.5% לצמיחה השנתית, ככלכלה המאמצת AI.
אך היות ובתוך עמנו אנו חיים עולות חששות, שכן ישראל מוכרת כמדינה בה פרוייקטים מתנהלים אך לאו דווקא מנוהלים. ישנו סימן שאלה לדוגמה מעל הזהות המקצועית של כוח האדם המקצועי שיעביר את התכנים לתלמידי ישראל ויכולתו להתמודד עימם. סימן שאלה מתנוסס גם מעל לפירוט תכני הלימוד בנושא הבינה המלאכותית, ואחר מרחף גם מעל רצון התלמידים כלל להשתתף בכך, היות ומדובר בבחירה ולא חובה.
לאלו יש להוסיף את המחסור באנשי הוראה מיומנים ומוסמכים המוערך בכ-5 אלף מורים (על פי משרד החינוך) ועד כ-12 אלף מורים (על פי הסתדרות המורים), וכי הבאת מומחי AI מהמגזר הפרטי, אם כלל יימצאו, שמרוויחים ממוצע העולה על 30 אלף שקל לחודש, ללמד את ילדי ישראל ידרוש "פרמיית שוק" שעלולה להזניק את עמודת השכר בפרויקט ולשנות את חישוב העלות.
בהקשר זה יש לציין את ניסוי ה-"One Laptop Per Child" שאימץ האו"ם ב-2005 והפך למעין אזהרה גנרית לכל תכנית טכנולוגית שלא פגשה את המציאות הפדגוגית, בעלות של מיליארדים.
מטרת התוכנית הייתה לשנות את פני החינוך במדינות מתפתחות על ידי הצבת יעד למחשב נייד לכל תלמיד בעלות של כ-100 דולר, אך מחיר המחשב בפועל עמד על כ-188 דולר והקשה על ממשלות מדינות עניות לרכוש אותו בכמויות.
מחקר של אוניברסיטת בוסטון בנושא גם מצא כי הפרויקט הניח שחלוקת המחשבים כשלעצמה תפתור את בעיות החינוך, אך בפועל במדינות רבות לא היו תשתיות חשמל ואינטרנט, והמורים לא קיבלו הכשרה מתאימה לשימוש בהם.
סיכומי נתונים של 10 שנים בפרו שפורסמו ב-2024 וב-2025 לדוגמה הראו כי לחלוקת המחשבים לא הייתה השפעה מובהקת על הישגיהם האקדמיים של הילדים במתמטיקה או בקריאה.
בשורה התחתונה, העצמת תלמידי ישראל בהבנת ויישום שימוש בכלי AI הינו חזון נהדר, אך נדרש להטמעה מלאה במערכת החינוך כלימודי חובה ולא במסגרת התנדבותית. ההערכות אמנם מראות כי גם מבחינה פיסקאלית המהלך אינו בהכרח הפסדי וייתכן אף בעל תשואה למדינה, אך עלותו האמיתית עדיין לוטה בערפל.
הבעיה לפיכך אינה הכסף, אלא ריצת הממשלה לפצות על חודש לימודים אבוד באופן שנראה לעת זו כלא מאורגן ועלול בסופו להתגלות כבזבוז מאורגן.
מדיניות כלכלית אחראית, ובוודאי חינוכית, מתחילה בתוכנית עבודה בה ברור: מי מלמד, איך הוכשר, מה הסילבוס, ואיך נמדדת הצלחתה. עד שלא נוצר מסמך כזה - תכנית הקיץ תישאר כמערך שיווקי חינם לכלי ה-AI השונים, על חשבון הציבור.