הלאונג': תוצרת הארץ

דווקא בתקופה הזו, אני בוחר להמליץ על יקב מהצפון המדהים שלנו שעובר תקופה לא פשוטה - יקב נטופה. כרמי היקב שוכנים למרגלות הר תבור, בליבו של הגליל התחתון, ומביאים לידי ביטוי את העושר והייחודיות של אדמת הצפון. היקב מציג פורטפוליו רחב ומגוון של יינות מקומיים, שמבטאים חיבור עמוק לאדמה, לאקלים ולמסורת המקומית. החיבור הזה קרוב אליי גם באופן אישי, כמי שהקים בשנים האחרונות חווה הידרופונית לגידול ירוקים. העבודה עם האדמה בשילוב טכנולוגיה מתקדמת, מחזקת את ההערכה לתוצרת המקומית, לחדשנות ולמי שמגדלים אותה. יקב נטופה הוא תזכורת ודוגמה מצוינת לכך שיש לנו תוצרת מקומית ישראלית מהטובות שיש ויכולת לבטא בצורה מדויקת את הייחודיות של האדמה והאקלים המקומיים.

ההמלצה שלי היא על יקב כישור - יקב ישראלי ייחודי מהגליל, שמגלם סיפור יוצא דופן של חקלאות, קהילה וערכים. היקב הוקם בקיבוץ כישור - קהילה לאנשים עם צרכים מיוחדים, והפך מיוזמה מקומית ליקב שצבר הכרה מקצועית והישגים בתחרויות יין, עם נוכחות במסעדות מובילות בארץ ובעולם. הבחירה שלי בו נובעת לא רק מאיכות היינות, אלא מהיכולת לשלב מצוינות עם הכלה אמיתית. מרכז המבקרים של היקב הוא חוויה יוצאת דופן, ואני מציע לכל אחד ואחת להגיע, לראות מקרוב מה זו עשייה ישראלית אמיתית - שילוב של מקצוענות, רגישות ואחדות, ומודל לחברה טובה יותר.

‎יש מקומות שלא צריך להסביר, מספיק להיכנס אליהם כדי להיזכר. אצלי, זה תמיד יהיה הפרדס שנמצא במזרח רחובות, סמוך למכון ויצמן. רחובות נבנתה סביב הפרדסים, ובתחילת המאה ה־20 הפכה לאחד המרכזים החשובים בארץ לגידול וייצוא פרי הדר. המותג "Jaffa" שיצא מכאן הגיע עד אירופה, והפך לסמל של החקלאות המקומית הרבה לפני שהפכנו למעצמת הייטק. בתוך הסיפור הגדול הזה, היו גם הרגעים הקטנים שלי. בקרים מוקדמים עם סבא, בין שורות העצים, כשהאור עוד רך והריח של ההדרים ממלא את האוויר. היינו קוטפים יחד, לומדים דרך הידיים את הקצב של המקום, את הסבלנות, את הקשב. יש משהו בפרדס שמכניס לפרופורציה. שורות ישרות של עצים, עבודה עקבית, זמן שעובר אחרת. לא הכל מיידי, לא הכל לחוץ, יש תהליך. שנים אחר כך, מצאתי את עצמי חוזר לאותו אזור ובוחר לגור ליד אותם פרדסים. לא במקרה. יש מקומות שנשארים איתך, גם הרבה אחרי שאתה עוזב אותם. בחג השבועות, כשמדברים על תבואות הארץ, אני חוזר לשם, לרגעים הפשוטים בין העצים, למקום שבו הכל התחיל.

חוות קורנמל ששוכנת ברמת הנגב, ליד כביש 40 בדרך למכתש רמון, היא חלק מדרך היין של הנגב.
דרך היין היא מסלול שמחבר בין חוות בודדים וחקלאים שבחרו להתיישב ולהתפרנס באחת מהסביבות הקשות והיפות בארץ. הנוף סביב החווה עוצר נשימה - גבעות מדבריות מכל עבר ושקט שקשה למצוא במקומות אחרים. הכרתי את המקום בצבא כשניווטתי באזור ובצרוף מקרים נועה אישתי, שירתה בבסיס סמוך ואכלה שם בסופי שבוע. אנחנו משפחה שאוהבת מאוד לטייל וכשאנחנו מטיילים למדבר, אנחנו עוצרים שם, כי גם לאחר שעברו די הרבה שנים, המוצרים והאוכל שומרים על רמה גבוהה ולא מאכזבים. החווה עצמה היא חווה חקלאית פעילה. העיזים גדלות בתנאים מיטביים, נחלבות מדי יום והחלב עובר ישר למחלבה שבעלי המקום הקימו, ושם הם גם מייצרים את הגבינות שמועברות למטבח של המסעדה, ללא חומרים משמרים, טריות לגמרי. תפריט האוכל מבוסס על גבינות העיזים והמנות מעולות ותמיד טריות. יש משהו בלאכול אוכל שנוצר במרחק כמה מטרים ממך, עם תצפית על החווה והגבעות מסביב, שגורם לחוויה קולינרית אחרת.

משק אלון - סיפור של אדמה, משפחה ואהבה לארץ. משק אלון הוא לא רק משק חקלאי — אלא סיפורם של ארבעה דורות של אהבה לאדמה, חיבור לארץ, למקום ושל דרך חיים.
ברכה ואבי אלון - מקימי המשק, ממשיכים גם היום, בגיל 84, לקום עם שחר ולעבוד את האדמה במסירות עם בנם, ברק ומאירה אשתו, הממשיכים את הדרך. בין השורות של השדות והעצים, גדלים אצלם לא רק גידולים — אלא גם זיכרונות: קרמבולה, אבוקדו עשיר, הדרים ריחניים, פקאנים שנושרים בעונה; פטל שחור עדין; בטטות בכל הצבעים - כתומות, לבנות, סגולות ויפניות; סברס קוצני ומתוק, גרגר פנמה מיוחד, וגם חציר שמזכיר את הפשטות של החקלאות. מלחמת "חרבות ברזל", הציבה בפניהם אתגר קשה במיוחד. ברק שירת במילואים מעל 250 ימים, אך הלב נשאר בשדה.
המשק לא נעצר לרגע. ברכה, אבי ומאירה החזיקו את היום־יום במסירות כשסביבם חברים טובים שלא היססו להגיע, לעזור, לתמוך ולהיות חלק מהעשייה. זהו כוחו של משק - לא רק אדמה, אלא קהילת אנשים. המשק שלהם פועל מתוך אמונה בחקלאות ישראלית, מתוך אהבה לארץ ותפיסה הגורסת שעבודה עברית היא לא רק ערך — היא אחריות, שייכות, והיא העתיד שלנו. לגדל בקצב של הטבע זוהי בחירה לכבד את הטבע. כל פרי, כל ירק וכל חבילת חציר — נבחרים ומגיעים כמו שהם: אמיתיים. את התוצרת שלהם תוכלו למצוא ברחבי הארץ, וגם במשק — בדוכן קטן עם לב גדול. משק אלון הוא לא רק חקלאות. הוא המשכיות והוא אהבה — לאדמה, לאנשים ולארץ הזאת.

עבורי, החיבור לתנובה ישראלית בגידול אורגני מקומי הוא טבעי. אני טבעוני מטעמי בריאות, וביום־יום משתדל לצרוך פירות וירקות מהארץ - יש בזה משהו שמרגיש נכון עבורי, גם ברמה האישית וגם מבחינה ערכית. כשגרתי בישראל נהגתי לקנות ישירות מהחקלאים ולהכיר את האנשים מאחורי הגידול, וזה חיזק את הקשר שלי למקור. גם היום, אחרי שעברתי לניו יורק כדי להוביל מקרוב את חדירת החברה לשוק האמריקאי, אני משתדל לשמור על זה גם מרחוק. מתוך כל התנובה הישראלית, התמרים הם האהובים עליי במיוחד - כמי שרץ מרתונים וטריאתלונים, הם חלק קבוע מהתזונה שלי ומשמשים עבורי תחליף טבעי לג'לי, פשוט כי הם זמינים, מזינים ועובדים בשבילי. בנוסף, הם עשירים בסוכרים טבעיים המספקים זמינות מיידית לאנרגיה, ולכן אידיאליים לפני פעילות גופנית. מעבר לזה, הם גם מזכירים לי את הארץ בצורה הכי ישירה. בתוך שגרה אינטנסיבית, זה נותן לי משהו קטן וקבוע להיאחז בו - מוצר פשוט, טעים, מוכר וישראלי, שמחבר אותי הביתה גם כשאני אלפי קילומטרים מעבר לים.

לעולם לא להיכנע, לא להתייאש ולהתעקש על עתיד טוב יותר. לעשות את זה מתוך תעוזה, חדשנות, חשיבה אחרת ושמירה על מסורת. לתת לאהבת המקצוע ולאהבת האדם להוביל, אלו הם הערכים שמאירים את הדרך. אין דרך נכונה או לא נכונה, יש ערכי יסוד שלאורם אנו צועדים בדרך הארוכה ליצירת מותג מוביל משמעותי ומשנה מציאות. אלו הם אותם הערכים שמצאתי במחלבת בארי שלמרות כל הקשיים ולמרות הטבח הנורא שעברה המדינה, ומה שעבר על קיבוץ בארי, והירצחו של הגבן הראשי של המחלבה - דרור אור ז"ל, חזרה לפעול ולייצר. יש בזה המון כוח. ליצור, לחדש ולהחזיר לחיים את התוצרת המצוינת ואת התבואה מהעוטף בדרום לכל המדינה.

בשבילי, חג השבועות הוא הרבה יותר מחג של גבינות ותוצרת מקומית. הבחירה שלי במחלבת "פלורה" ביישוב לוטם שבגליל, בבעלות מיכל בנישתי, נובעת מחיבור אישי ומהערכה עמוקה לאנשים שבוחרים להמשיך ליצור כאן גם בתקופות מורכבות. כחובבת גבינות, וכמי שחבר קרוב שלה היה חלק מראשית הדרך של המחלבה, זכיתי לראות מקרוב כמה אהבה, דיוק והתמדה נדרשים כדי להחזיק מקום כזה - דווקא עכשיו, כשהמלחמה בצפון עדיין מרחפת מעל המציאות היומיומית והאתגרים רחוקים מלהסתיים. ובתוך כל זה, יש משהו מעורר השראה בהחלטה להמשיך לייצר, לבנות ולהאמין בדרך. בעיניי, זו בדיוק הרוח הישראלית במיטבה - שורשיות, מסירות, וחיבור אמיתי למה שאתה עושה ולאדמה שעליה אתה חי.