לא חוצפה ישראלית, אלא כמעט הזיה: הסיפורים מאחורי זוכי פרס ביטחון ישראל

בשבועיים האחרונים פירסמו שלושת התעשיות הביטחוניות הגדולות, התעשייה האווירית, אלביט ורפאל, את תוצאותיהן לרבעון הראשון של 2026. כולן רשמו תוצאות שיא. יחד הן רשמו מכירות של יותר מ-6 מיליארד דולר, רווח נקי של כמעט 500 מיליון דולר וצבר ההזמנות של שלושתן מגיע ל-90 מיליארד דולר, רובו לייצוא.

אלביט, היחידה שנסחרת מבין השלוש, גם הפכה השנה לחברה הישראלית בעלת שווי השוק הגדול ביותר בבורסה בתל אביב, כמעט 42 מיליארד דולר. אבל פרס ביטחון ישראל שהזוכים בו הוכרזו הבוקר מזכיר שיש הבדל בסיסי אחד בינה לבין טבע, בנק לאומי והפועלים, יצרנית השבבים טאואר וקבוצת הנדל"ן עזריאלי שמככבים לצידה בצמרת.

כל החברות האלה מייצרות ערך למשקיעים ולציבור, מעסיקות אלפי עובדים ומשלמות מסים למדינה. אבל התעשיות הביטחוניות עושות עוד דבר אחד נוסף, כפי שהדגימו רק לאחרונה במבצע שאגת הארי, שפרסי ביטחון ישראל ל-2026 מתרכזים סביב מערכות ואמצעי לחימה שבלטו במערכה מול איראן.

פרס ביטחון ישראל היה עוד מהלך של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, כדי להעניק אפשרות לביטויי הערכה למי שחלק רב מעבודתם מעולם לא ייחשף לציבור מטעמי ביטחון מידע. מדענים אזרחיים יכולים לקבל את פרס ישראל, או פרסים בין לאומיים אחרים. זהותם של מדענים ביטחוניים חסויה בכל מקרה, אבל פעמים רבות גם הפיתוחים פורצי הדרך שלהם.

יש פיתוחים שכל ישראלי מכיר, מרובה העוזי שממציאו עוזי גל קיבל את פרס ביטחון ישראל הראשון ב-1958, יש כאלה שהפכו מוכרים גם בעולם, כמו טיל החץ (שני פרסי ביטחון ישראל עד היום), ויש כאלה שנשארו מסווגים בגלל אופי השימוש בהם או יעודם המודיעיני, וגם כאלה שהספיקו כבר לצאת משירות מבלי שהופעלו בקרב, ולעתים טוב שכך. פרס ביטחון ישראל מאפשר להעניק גם ליוצריהם את ההערכה, לפחות בקרב הקהילה הביטחונית, שחשופה לסודות, לדילמות ולהישגים.

הפרסים השנה מבליטים תחומי הצטיינות ותיקים של התעשיות הביטחוניות, מאלה שעושים את ההבדל בין צה"ל לצבאות אחרים. תחומים שבהם התעשיות הישראליות הפכו למובילות עולמיות, בגלל הצרכים של צה"ל והחיבור הישראלי הייחודי בין עשרות אלפי מהנדסים שמשרתים במילואים, באימונים ובקרב כלוחמים ביבשה, באוויר ובים, ואז חוזרים למשרד עם תובנות, לקחים, צרכים מבצעיים ורעיונות יצירתיים כיצד לשרת אותם. במקרים רבים מדובר בפיתוחים שנועדו לספק לצה"ל יכולות קריטיות שמדינות אחרות סירבו למכור לישראל, או שטרם הומצאו לפני כן.

השנה בולטת התעשייה האווירית עם שלושה פרסים, שמביאים את סך פרסי ביטחון ישראל שבהם זכתה עד היום ל-46. הפרס שהוענק ללווייני האופק 13 ו-19 למשל הוא כבר השלישי שבו זוכה פרויקט לוויין הריגול הישראלי. פרויקט שיצא לדרך בתחילת שנות ה-80, הרבה לפני שמישהו חשב על לחימה רציפה מול איראן וצורך לאסוף בה מודיעין, בתקופה שרק למעצמות כמו ארה"ב וברית המועצות היו לווייני ריגול מבצעיים, גדולים וסופר יקרים.

האופק לא היה חוצפה ישראלית, הוא היה כמעט הזיה, שאפשרה למדינה קטנה לפתח לראשונה יכולת איסוף מהחלל, בזכות יצירתיות ועקשנות של מעטים שידעו גם להתגבר על כישלונות כואבים בדרך. גם ב-2026 אין עוד מדינה עם 10 מיליון תושבים שמפתחת לבד ומשגרת בעצמה לוויינים כאלה, כיום כבר בדור השלישי שלהם ויודעת להפיק מהם כאלה תוצרים.

שתי מערכות נוספות שתע"א הייתה שותפה לפיתוחן, עם המוסד ועם יחידה 81 של אמ"ן מבטאות את הקשר הקרוב של התעשיות עם הגופים הכי רגישים ומאתגרים בדרישות שלהם במערכת הביטחון הישראלית.

רפאל, שעד היום קיבלה 63 פרסי ביטחון ישראל, השיאנית בתחום, מקבלת השנה עוד שניים. הראשון מסווג, ההודעה אפילו לא מפרטת באיזה סוג של מערכת נשק מדובר, רק רומזת שמדובר במערכת נשק אווירית "שהביאה להישגים יוצאי דופן ובעלת תרומה אסטרטגית משמעותית וייחודית לביטחון המדינה והיוותה חלק מרכזי במערכה מול איראן". רפאל מתמחה במערכות טילי תקיפה והגנה, שחלקן גם נמכרות בעולם במיליארדי דולרים.

פרס נוסף מקבלת רפאל ביחד עם חברת אלישרא של אלביט, על פיתוח מערכת לוחמה אלקטרונית שהייתה אחד הגורמים המרכזיים במניעת הפלתם של מטוסים ישראלים בשמי איראן. לאלביט זה יהיה הפרס ה-39. במלחמת יום הכיפורים פיגר חיל האוויר באימוץ מערכות כאלה, מה שהיה אחת הסיבות לאובדן הכבד של מטוסי קרב ונפילת צוותי אוויר.

מאז לפי אפיוני חיל האוויר סגרו התעשיות הישראליות את הפער בתחום החשוב והפכו למובילות עולמיות, מה שאפשר לחיל האוויר להשיג עליונות אווירית במרחק 1,500 קילומטרים מהארץ. אפילו האף-35 החמקן מצויד כהשלמה ליכולותיו במערכת ל"א ישראלית. מדינות רבות במערב מסתמכות כיום על מערכות ל"א ישראליות, חלקן מעדיף להצניע זאת מטעמי כבוד לאומי.

פרס ביטחון ישראל הוא רגע שמאפשר להעניק למערכות האלה וליוצרים שלהן את ההערכה שמגיעה להן, ולהזכיר שהתעשיות הביטחוניות הן לא חברות רגילות, ושבמקרה שלהן ההכנסות, הרווחים וההזמנות הן לא בהכרח הדבר החשוב ביותר שהן מספקות.

אבל דווקא בימים של פיטורי ענק בהייטק בגלל התחזקות השקל, הזדמנות להזכיר שכל הפלאים שמייצרות התעשיות אולי מתגברים על האיראנים, אבל לא חסינים ל-2.84 שקל לדולר. אם בנק ישראלי לא יתעורר, הנזקים שיחולל השקל החדש לא יהיו רק כלכליים.