כשמביטים על נתוני הפיטורים בהייטק, הלב מתכווץ. אנחנו עדים לאנשים מוכשרים, יצירתיים ומלאי תשוקה, שמוצאים את עצמם בוקר אחד מחוץ למעגל העבודה, אחרי שנים של בניית קריירה מפוארת. זו תקופה מטלטלת עבורם ועבור משפחותיהם.
מצד שני, במרחק לא רב משם, במערכת החינוך שלנו, חסרים אלפי מורים למדעים. אלה הם שני קצוות של אותו מיתר, כשבצד אחד יש מחסור כואב בדמויות שיכולות להצית את הניצוץ אצל התלמידים, ובצד שני יש אנשים נפלאים שרק מחפשים משמעות ודרך לתרום מהידע האדיר שלהם.
זה נראה לי כמו אבסורד שזועק לשמיים שאנחנו לא מצליחים לחבר בין שני העולמות הללו. למה אנחנו משאירים את הכיתות שלנו ריקות ממורים איכותיים, בזמן שכל כך הרבה מוחות טכנולוגיים מחפשים את הצעד הבא שלהם? זה לא רק עניין של עבודה או משכורת; זו הזדמנות עבורנו כחברה לאסוף את האנשים האלו, שמרגישים אולי קצת אבודים ברגע הפיטורים, ולהראות להם שעדיין צריכים אותם, שעדיין יש להם תפקיד קריטי בעיצוב העתיד של המדינה שלנו.
הכאב של המפוטר והצורך של מערכת החינוך הם הזדמנות לריפוי הדדי. אם המדינה תבחר להושיט יד, לא רק במענקים או בהטבות, אלא בחיבוק אמיתי שיקל את המעבר, יסיר את החסמים המנהליים ויאפשר להם להשתלב במערכת בדרך שמכבדת את הניסיון והידע שלהם - אנחנו יכולים להפוך את המשבר הזה לניצחון.
אני מאמין שאנשי ההייטק האלה יכולים להביא איתם לכיתות לא רק ידע טכני, אלא גם את רוח היזמות, את היכולת לפתור בעיות מורכבות ואת האמונה שכל דבר אפשרי. זה בדיוק מה שהילדים שלנו צריכים.
אם נדע לפתוח את השערים, הפיטורים האלה לא יהיו סוף הדרך, אלא תחילתו של מסע חדש ומרגש עבורם, ועבור דור העתיד כולו. אנחנו חייבים את זה לילדים שלנו, ואנחנו חייבים את זה לעצמנו, כחברה שרוצה להמשיך להאמין בטוב ובאפשרות לשינוי גם ברגעים הכי קשים.
הכותב הוא ראש מחלקת משפט מנהלי במשרד עמית פולק מטלון