בסוף מתרגלים להכל: עם ישראל כבר לא מתרגש מכמה טילים בליסטיים

אפתח בווידוי קצת מביך: במהלך השנתיים האחרונות סיגלתי לעצמי הרגל משונה. בכל תחילת מערכה, קצרה, ארוכה, אינטנסיבית או מטופטפת, אני מתייצבת מוקדם באחד מסניפי הסופר הקרובים לביתי, כדי לבדוק את הדופק.

כי איך שלא נהפוך את זה, מדד הלחץ הלאומי נמדד ליד מדפי החלב והירקות. איך שנשמע הדיווח הראשון על ודאות, אפשרית, אולי, טראמפ השתעל, מוג'תבא זרק מילה, הציבור מתנפל על אוכל ונייר טואלט. אבולוציה עכשווית שעבר הגן היהודי הנודד והרדוף, שנמצא במוד של הישרדות מתמדת.

במערכה הראשונה מול איראן, כשחטפנו ירי יעיל ומפתיע, ההיסטריה הייתה כל כך גדולה, שלא נותר אפילו פקק של בקבוק מים מינרליים ברשתות השיווק, שלא לדבר על שימורים וחלב. אנשים מילאו עגלות כאילו סוף העולם מגיע, ומי שמצא סוללה, הרגיש כאילו זכה בעולם ומלואו.

גם בשאגת הארי היו סימני תבהלה בין המעברים. אמנם לא כמו בתחילת חרבות ברזל, אבל עדיין התורים התארכו ליד הקופות העצמיות, ואנשים העבירו את ההמתנה בהומור מלחמות, תוך הצטיידות במזון לשעת חירום.

עדיין אין לאף אחד מושג איך ייקראו למבצע הנוכחי, האם יללת הכפיר או כף הליש, אבל מה שאין ספק, זה שהתרגלנו. כן, כן, עם ישראל כבר לא מתרגש מכמה טילים בליסטיים שמתפצלים מאיראן ומתימן. ואיך אני יודעת? כי גם הפעם דגמתי את הסופר הקרוב לביתי, ומה שמצאתי שם, ומה שקורה גם ברשתות השיווק בכלל, שונה לגמרי ממערכות קודמות.

שמונה בבוקר, שעתיים כמעט אחרי הירי לכיוון המרכז, ואחרי לילה שבו נורו מטחים לצפון ולשומרון, והסניף ליד הבית שלי נראה כמו בכל בוקר אחר, אולי אפילו ריק יותר. קומץ לקוחות טרוטי עיניים, שהוקפצו ממיטתם מוקדם מדי, הסתובבו לאיטם וליקטו מוצרים.

בשיחה עם שאר רשתות השיווק, כולם מדווחים על מוד של צ'יל. אף אחד לא מיהר לשום מקום. למרות שהיו התראות על שיגורים באזורים אחרים בארץ, אף אחד לא היה בהיכון לזרוק את העגלה ולרוץ למרחב מוגן. ולפי הרשתות, הפדיון בקופה דומה למה שקורה בדרך כלל, בשעות האלה, בימי שני בבוקר.

המסקנה עגומה קצת. אחרי כמעט שלוש שנים, התרגלנו. אנחנו יודעים פחות או יותר איך נראה ירי מאיראן, כי כבר אכלנו טילים מכל מיני סוגים, בכמה סבבים. אף טיל מתימן לא יוציא אותנו משיווי משקל, כי מה זה טיל אחד מול מטח של פצצונות.

מהניסיון המצטבר למדנו שיהיה בסדר. אף אחד לא ימות פה מרעב, או ייאלץ לנגב את הישבן בנייר עיתון, כי הסופר יהיה פתוח, והשליחים ימשיכו לקרוע את הכביש על אופנועים. האיראנים צריכים להיות יצירתיים במיוחד, ולירות עלינו משהו שאנחנו לא מכירים, כדי שנתקף שוב בהיסטריה של אחרי 7 באוקטובר.

עד אז, תנו לחזור לישון אחרי האזעקה. שנתפוס עוד שעת שינה, לפני שצריך לבדר את הילדים, ששוב נשארים בבית.