באפריל 2026, אחרי מאבקים מרים וכיפופי ידיים, נכנס לתוקפו "חוק הפיצוי בלחיצת כפתור בחירום", שאמור היה לתת ודאות לעניין רשת הבטחון לעסקים בעיתות חירום בטחוניות, תוך כדי שהוא מבהיר ומדגיש את העובדה שלא ינתן פיצוי לעסקים בגין השכר שהם שילמו לעובדים שלהם במידה והם הוצאו לחל"ת, גם בגין השכר ששולם להם בפועל לאחר תקופת החל"ת, ואפילו במצב שלעסק הייתה ירידת מחזורים מהותית.
מעבר לעובדה שזו סיטואציה שמערערת את מערכת היחסים הרגישה בין עובדים, מעסיקים והמדינה בעתות חירום, הדבר מהווה בעיקר תמריץ שלילי להחזרת עובדים מחל"ת ופתיחה של המשק והחזרתו לפעילות, מה שפועל בניגוד מוחלט לאינטרסים הכלכליים של מדינת ישראל.
כוונת המחוקק הייתה לסייע למשק להתאושש במהירות מחד, ובנוסף למנוע מעובדים לאבד את זכויותיהם, שהרי עידוד יציאה לחל"ת ארוך, שמתמרץ הפוך את המעסיקים, שלא להחזיר את העובדים לעבודה, פוגע בעובדים, כי דמי החל"ת נמוכים משמעותית מהשכר בפועל.
אלא שכוונות לחוד ומציאות לחוד.
במקום להביא פתרון, מתברר שהחוק החדש מבוסס על תפיסה מעוותת שמחריפה את הבעיה, מייצרת תמריצים הפוכים ופוגעת כלכלית במשק בצורה אנושה.
כדי להבין את גודל הכשל, צריך לחזור לבסיס. בשגרה, עובד שהוצא לחופשה ללא תשלום אינו זכאי באופן אוטומטי לדמי אבטלה. כדי לקבל את התשלום עליו לעמוד בתנאי הזכאות הקבועים בחוק, ובהם צבירת תקופת אכשרה. מדובר בתקופת עבודה מינימלית שבמהלכה שולמו עבור העובד דמי ביטוח לאומי. כיום נדרש בדרך כלל שהעובד צבר לפחות 12 חודשי עבודה מתוך 18 החודשים שקדמו לאבטלתו. בנוסף, עליו להירשם בשירות התעסוקה ולהגיש תביעה לביטוח הלאומי.
גם כשמתקיימים תנאי הזכאות, חל"ת מזכה בדמי אבטלה רק אם הוא נמשך לפחות 30 ימים רצופים, ולכן עובדים שהוצאו לחל"ת קצר יותר אינם זכאים בדרך כלל לתשלום. המטרה של החוק היבש בשגרה היא לגרום לאנשים להישאר לעבוד ולא לרוץ לקבל קצבאות.
בעקבות מבצע "שאגת הארי", קבעה הממשלה הוראת שעה המרחיבה את הזכאות. לפי ההסדר הזמני, עובדים שהוצאו לחל"ת של 10 ימים לפחות יכולים להיות זכאים לדמי אבטלה, במקום הדרישה הרגילה ל-30 ימי חל"ת.
המהלך נועד לתת מענה לעובדים שמקומות עבודתם נפגעו או צמצמו פעילות בשל המצב הביטחוני. גם במסגרת הוראת השעה העובדים נדרשים לעמוד בתנאי הזכאות הבסיסיים, ובהם תקופת האכשרה מיטיבה, וכן להגיש תביעה לביטוח הלאומי ולהירשם בשירות התעסוקה. גובה דמי אבטלה מחושב בהתאם לשכרם לפני היציאה לחל"ת ועל פי הכללים הנהוגים בביטוח הלאומי, ובמסגרת זו העובד גם לא היה צריך לבזבז את ימי החופשה שלו וקיבל כסף מהיום הראשון.
אלא שכאן בדיוק מתנגשים הכללים המקלים של החירום עם המנגנון הקשיח של החוק החדש מאפריל 2026. במקום לאפשר גמישות וחזרה הדרגתית, החוק נועל את המעסיקים והעובדים בתוך מלכודת ביורוקרטית חסרת היגיון כלכלי.
"התיקון לחוק המענקים קובע שאם המעסיק הוציא עובד לחל"ת ליום אחד, היום למשל, עם תחילת המבצע", אומר ירון גינדי, נשיא לשכת יועצי המס, "הוא צריך להשאיר אותו בחל"ת עד סוף יוני, כי אם אחזיר אותו לעבודה קודם, לא אקבל שקל מהמדינה. לפי החוק, העובד חייב להיות לפחות בחל"ת שבועיים ברצף. דבר שמנוגד לכל היגיון כלכלי.
"הרי הממשלה רוצה להחזיר את המשק לפעילות, אבל החוק החדש מכריח את העובדים והמעסיקים לא לעבוד ולסגור את המשק. אם לא ישנו את התפיסה המעוותת הזאת, ויגידו, שבתקופה שעובד היה בחל"ת בעל העסק לא יקבל השתתפות ברכיב השכר, אבל ברגע שיוחזר לעבודה תהיה השתתפות ברכיב השכר כיוון שיש ירידה בהכנסות בעקבות המלחמה למעסיקים, ובעקבותיהם לעובדים, לא יהיה כדאי לחזור לעבודה. מצד אחד העובדים לא יקבלו חל"ת מביטוח לאומי על פחות מעשרה ימים, כפי שהיה בשאגת הארי או שבועיים במקרים אחרים, אם ינתנו הקלות בחוק היבש כמו שקורה בדרך כלל, אך הפעם המעסיק לא יחזיר אותם לעבודה, כי לא שווה לו, מכיון שהוא לא מקבל פיצוי על השכר שהוא ישלם להם, אם יחזיר אותם מחל"ת, אפילו שיש לו ירידת מחזורים מהותית. ומה קיבלנו? פגיעה אנושה במשק".
במילים אחרות, החוק החדש יפגע בסופו של דבר במוטיבציה של העובד, שרוצה בכל ליבו לחזור לשגרה, לשמור על מקום עבודתו ולחזור למשכורת המלאה שלו, שהיא תמיד גבוהה ויציבה יותר מדמי האבטלה המקוצצים. החשש המוצדק של המעסיקים מההשלכות הכלכליות של החוק החדש מאריך את זמן השהות של העובדים בבית בניגוד לרצונם, תוקע את פעילות העסקים, ומשאיר את המשק הישראלי פצוע ומסורבל בדיוק ברגע שבו הוא זקוק לידיים עובדות.