את סוף השבוע שלפני שבועיים ביליתי עם בת זוגי בחופשה בפראג. אחרי שלוש וחצי שעות טיסה נזכרתי, מיד אחרי הנחיתה, בשיר המחאה שכתב והלחין שלום חנוך, בביצועו של אריק איינשטיין - "שיר שחלמתי על פראג". אגב, מכיוון שהשיר לא זכה בפסטיבל הזמר, איינשטיין לא עלה מאז על במת הפסטיבלים.
אבל הביקור בבירת צ'כיה לא נועד להעלות זיכרונות מפסטיבל הזמר של 1968. חזרתי מהביקור נפעם. ראשית, מהכנסת האורחים של הצ'כים - מהאחרונים ממדינות "חובבי ציון". וחוץ מזה, ככותב טור כלכלה התעניינתי מאוד בענייני יוקר המחיה, וכאן כבר התרגזתי. מתברר שהמחירים בפראג נמוכים כמעט בכל התחומים בהשוואה למחירי ישראל, וזה נכון לתחום הדיור, התחבורה, המזון, המסעדות והתרבות.
למשל, ארוחה במסעדה תאילנדית עם שתי מנות עיקריות, תוספות ושתייה עלתה 65 שקל. מחירי המזון בסופרמרקטים נמוכים בכ-30% בהשוואה לישראל. נסיעה בתחבורה ציבורית (במטרו או באוטובוס עילי) עולה 39 קרונות לכיוון - שווה ערך לכ-6 שקלים. כך גם מחירי הנדל"ן, בתי המלון, הצעצועים והטואלטיקה, מופעי התרבות ועוד.
הנתון היבש מראה שהמחירים בישראל גבוהים בכ-40% מממוצע המחירים במדינות ה-OECD (שאינן כוללות רק את אירופה). ואני תמה מדוע פערי מחירים כאלה קיימים בבירה אירופית, המרוחקת שלוש וחצי שעות טיסה מישראל? וכל זה קורה לאחר שהשקל התחזק בשנה האחרונה ב-20% לעומת הדולר, ומחירי היבוא אמורים היו לרדת. אבל הם לא יורדים, בעיקר בגלל היעדר תחרות מצד היבואנים, הזוכים בדרך כלל לבלעדיות ביבוא מוצרים, ובגלל פערי התיווך.