שטרית: "אני לא עושה חשבון לאף אחד. ולכן אני יכול לומר לציבור דברים שביבי בחיים לא יעז לומר"

הוא מדבר מהר, חושב מהר, תזזיתי. מכניס הרבה "חבל על הזמן", "אין אפס", "לא עושה חשבון". ובאמת לא עושה חשבון. לאף אחד. לגמרי חסר מורא. כשהוא נשאל על הישראליות שלו הוא אומר שהוא אוהב את הישירות, החוצפה, האלתור. היכולת להיות קטן-קומה אבל לחלום בענק. היכולת להיות כזה
קטנצ'יק, אבל ללכת בגדולות. אלה גם התכונות שלו, הוא צוחק. מבחינה זו אני ממש ישראלי.
נורא ישראלי. בצרפת או באמריקה הייתי הולך לאיבוד.

בגיל 10 הוא עלה ממרוקו עם שני הוריו ושמונת אחיו ואחיותיו. עדיין זוכר את הברזנט של המשאית שנשאה אותם מנמל חיפה למחנה הפחונים של נתיבות, בינואר 1957. עדיין זוכר כיצד מיאנו לרדת, חשבו שנתיבות בית קברות. וזוכר כיצד נהג המשאית הוליך אותם שולל ואילץ אותם לרדת ושפך את כל מטענם על האדמה הקשה. והתדהמה הזו שהארץ אינה זבת חלב ודבש. ההלם של ההורים. האסון הגדול מסביב. אבל מיד אחר כך - הסתגלות. מיד אחר כך עבודה קשה. ונחישות ללמוד. מגיל אפס, נחישות ללמוד.



בגיל 15 סיים תיכון (את כל
לימודיו מימן בעצמו מעבודה
בפרדס). בגיל 19 סיים תואר
ראשון, השני מבין בני יבנה
שלמד באוניברסיטה. למד
מיקרוביולגיה וביוכימיה. בגיל

26 היה ראש מועצת יבנה. בגיל 30 כבר היה המהפכן הגדול של יבנה. בגיל
34 חבר כנסת. אבל המסלול המהיר אל הפסגה של
המבטיח-מבין-ראשי-עיירות-הפיתוח הושעה בהמשך כמה וכמה פעמים. פעם
כשסטה לכמה שנות מנוחה בסוכנות. פעם כשהפך עולמות על מנת להדוף את
הסרטן שהלך ופשט בגופה בן ה-12 של בתו האהובה מירי. ופעם אחרונה
כששרון בלם אותו. בגלל תמיכתו בנתניהו שרון בלם אותו.



כך שכעת הוא שר בלי תיק. אחרי האוצר והמשפטים ואחרי ההבטחות הגדולות,
הוא שר בלי תיק במשרד האוצר. אבל מאיר שטרית הוא לא אחד שמרים ידיים.
הוא עושה את אשר הוא עושה בסוף התור כדי להגיע שוב אל ראש התור. לא
מאמין שיש כוח בעולם שיוכל לו. לא מאמין שיש בישראל מועמד טוב ממנו.
ומנצל את ההזדמנות החד פעמית על מנת לבסס מחדש את מעמדו כשחקן מרכזי
בפוליטיקה הישראלית. כטוען לגיטימי לכתר.



איש מרתק, שטרית. מלא וגדוש בנתונים מקרו-כלכליים ובניתוחים
מיקרו-כלכליים ובהכרה לפני ולפנים של מערכות הכוח הישראליות. ויחד עם
זאת אחר, לגמרי אחר. אוהב אדם שהשקפותיו החברתיות קשוחות. שונא עוול
המקורב מאוד להון הגדול. מרים יד על קצבאות קשישים ונכים בעודו טורח
להילחם את מלחמתם של יחידים, כמו נפגעי המשכנתאות, בממסד. מוכן
להתאכזר לקשי יום על מנת להושיע אותם. על פי שיטתו שלו להושיע אותם.
שהרי הוא בא משם. הוא יודע. בגלל שהוא בא משם הוא היחיד שיודע כיצד
יוצאים משם.



בסלון ביתו ביבנה שפע מאופק, נעים. הצלילים של באך השוטפים את החדר הם
בחירתה של אשתו רותי (בעלת משרד יחסי ציבור משגשג) ובנו דוד (פסנתרן
ג'ז). הוא עצמו מעדיף מוסיקה ישראלית ומוסיקה אנדלוסית. מחפש את
השילוב הנכון בין המאגרב למערב. בין המשפחה המסורתית למודרנה. ומאמין
שהתרבות שאותה הביא עמו מקאסר-א-סוק תמצא את מקומה בתוך המתהווה כאן.
מאמין שהילד בן עשר שהגיע מקאסר-א-סוק יהיה יום אחד ראש ממשלה. יחולל
כאן מהפכה גדולה.



האסון של המרוקאים



מאיר שטרית, בעבר רצת פעמיים לראשות הממשלה. אתה עדיין שואף להיות
ראש ממשלת ישראל?



"ודאי. אני גם מאמין שאהיה ראש ממשלה. ביום שבו אגיע למסקנה שאין לכך
סיכוי אעזוב את הפוליטיקה. בו ביום אעזוב את הפוליטיקה".



כאשר אתה מתבונן בשרון או בנתניהו או מצנע אתה לא חש איזשהי תחושת
נחיתות?



"הפוך. הפוך. אני חושב שאני יכול למלא את תפקיד ראש הממשלה בצורה
הטובה ביותר. אני לא רוצה להשוויץ אבל אחרי שאני אהיה ראש ממשלה ארבע
שנים או שמונה שנים זו תהיה מדינה אחרת לגמרי. תתרחש בה מהפכה. מה
שעשיתי ביבנה בשנות ה-70 וה-80 אעשה בכל המדינה. אני מאמין שאפשר
לעשות זאת. אני מאמין שאם יתקבלו כאן החלטות נכונות ואם יהיה אומץ
לבצע אותן, אפשר לחולל כאן מהפכה".



ומה יהיה לב המהפכה הזאת? האם זו תהיה מהפכה תאצ'ריסטית? מהפכה של שוק
חופשי?



"אני לא חושב שאני תאצ'ריסט. אני הדרך השלישית. האנשים שאני מעריך
ביותר הם בלייר, קלינטון, בראש ובראשונה קנדי. מה שאני מאמין בו הוא
צירוף של שוק חופשי עם רגישות חברתית. אבל בלב המהפכה הזו יהיה
הרעיון של החזרת האחריות האישית. סוף לבלגן שקיים היום במדינה, שהוא
בלתי נסבל בעיני, והחזרת הרעיון של אחריות אישית".



למה בדיוק אתה מתכוון?



"במשך כל השנים העסיקה אותי השאלה מה קרה בארץ ליהדות המזרח, במיוחד
לקהילה שאני חלק ממנה, הקהילה המרוקאית. הרי יש כאן אבסורד שזועק
לשמים. במרוקו שהיא מדינה לא דמוקרטית וטוטאליטרית שאין בה עד היום
שום ארגון של רווחה, היהודים התפרנסו בכבוד. היו הרבה יהודים עניים,
זה נכון, אבל הם התפרנסו בכבוד. לא היו יהודים עבריינים. לא היו
יהודים בתחום הסמים ולא בזנות ולא בפשיעה. כל אחד עבד בעבודה שבה היה
יכול לעבוד. והנה העלייה המרוקאית מגיעה ארצה ונקלטת בהמון רצון טוב
ובחיבוק דוב של מדינת ישראל שמנסה למערב אותה ולתרבת אותה.



"אבל אחרי דור אתה מוצא את בני העלייה הזו מאכלסים את רוב שכבות
המצוקה. מירב האסירים הפליליים, הרבה מאוד מהפושעים והעבריינים
המסוממים. המובטלים, חסרי היכולת, אלה שאינם מתפרנסים בכבוד. שאלתי
את עצמי איך זה שאסון כזה קורה. מדוע דווקא במדינה דמוקרטית ונאורה
ותומכת הקהילה הזו קרסה. מדוע זה קרה? התשובה שהגעתי אליה היא
שבתהליך הקליטה המזרחים בכלל והמרוקאים בפרט איבדו את הנכס הכי יקר
שאתו באו לארץ: האחריות האישית".



אני עדיין לא מבין.



"במרוקו החברה היתה מאוד פטריארכלית. האב היה בעל הבית, הוא היה המלך
בביתו. היתה יראת כבוד עצומה כלפיו. אבל יראת הכבוד הזו, שעמדה במרכז
כל הסדר החברתי, היתה מבוססת על כך שהאב הוא המפרנס. וכל אב ידע שאם
לא יחנך את ילדיו הם לא יהיו מחונכים. אם לא ידאג לבית ילדיו יחיו
ברחוב. אם לא יביא מזון הביתה ילדיו יישארו