כשדולי פרטון שרה ב-1980 את "תשע עד חמש", היא תיארה את מודל העבודה שאפיין במשך עשרות שנים את העולם המערבי, ובעיקר את ארצות הברית. יום עבודה קבוע שמתחיל ב-9:00 ונמשך שמונה שעות במשרד, ואקסיומה אחת שנחשבה כמעט בלתי ניתנת לערעור: ככל שעובדים יותר שעות, כך גם מספיקים יותר.
מחקר שבחן את תוצאות קיצור שבוע העבודה מערער על התפיסה הזאת. לפי ממצאיו, אפשר לעבוד פחות שעות, לא רק בלי לפגוע בתפוקה אלא אפילו לשפר אותה. אלא שהרווח הזה לא מתחלק באופן שווה. חלק מהעובדים נהנים משעות פנאי נוספות, אחרים משלמים את המחיר ונאלצים להישאר בעבודה כדי להשלים את המשימות במקומם.
המעבר לשבוע עבודה מקוצר בישראל נעשה בהדרגה. כבר בשנת 1990 עוגן בצו הרחבה המעבר לשבוע עבודה של חמישה ימים במגזר העסקי במקום שישה. באפריל 2018 קוצר שבוע העבודה במשק מ-43 ל-42 שעות שבועיות. השלב האחרון נכנס לתוקף במהלך שנת 2024, אז קוצר בהדרגה שבוע העבודה במגזר הציבורי ל-40 שעות שבועיות.
במחקר, שנערך בין השנים 2021 ל-2023 על ידי מכון המחקר Key Impact, בשיתוף זרוע העבודה, אגף השכר והסכמי העבודה במשרד האוצר, נציבות שירות המדינה, ההסתדרות הכללית החדשה וארגון ג'וינט תב"ת, נבחנו נתונים מעשרות ארגונים במגזר הציבורי. החוקרים שילבו בין עשרות אלפי דיווחי נוכחות ממוחשבים לבין סקרי עומק בקרב אלפי עובדים ומנהלים, כדי לבחון את השפעת המעבר משבוע עבודה של 42 שעות ל-40 שעות.
מהנתונים עולה שהיקף שעות העבודה אכן ירד, ובמקביל נרשם שיפור בפריון העבודה. 43% מהעובדים דיווחו על שיפור באיכות עבודתם, ו-34% העידו על עלייה בכמות התוצרים שהם מפיקים. גם המנהלים זיהו את המגמה: 33% מהם דיווחו על שיפור באיכות הביצוע של העובדים מאז קוצר שבוע העבודה. לפי החוקרים, ההסבר נעוץ בשיפור ברווחת העובדים. עובד עייף פחות, שמצליח לאזן טוב יותר בין העבודה לחיים האישיים, מגיע מרוכז ויעיל יותר לשעות העבודה.
גם מחוץ למקום העבודה נרשמה השפעה חיובית. כ-70% מהעובדים וכ-61% מהמנהלים הביעו שביעות רצון גבוהה או גבוהה מאוד מהרפורמה, ודיווחו על ירידה ברמות העייפות והתשישות בסוף יום העבודה. 53% מהעובדים אמרו שהרפורמה אפשרה להם לבלות יותר זמן עם בני משפחתם וילדיהם. 43% ניצלו את הזמן שהתפנה למנוחה, לבריאות או לתחביבים, וכשליש הקדישו אותו להתפתחות אישית ומקצועית או לניהול נוח יותר של מטלות הבית.
המחקר לא התבסס רק על תחושות העובדים או על שאלונים, אלא גם על עשרות אלפי דיווחי נוכחות ממוחשבים, שאפשרו לבדוק בפועל כמה שעות עבדו העובדים לפני הרפורמה ואחריה. בקרב עובדים במשרה מלאה נרשמה ירידה ממוצעת של כ-8.5 שעות עבודה בפועל בחודש, שהן כ-1.95 שעות בשבוע, כמעט היעד שנקבע ברפורמה. כ-78% מהעובדים והמנהלים חוו קיצור בפועל של שעה אחת לפחות בחודש, וברוב המקרים הקיצור עלה על 4 שעות חודשיות.
ממצא נוסף מפריך את אחד החששות המרכזיים שליוו את המהלך. בניגוד למגמות שנרשמו במדינות אחרות, קיצור שבוע העבודה בישראל לא הוביל לעלייה בשעות הנוספות. ברובם המוחלט של הארגונים היקף השעות הנוספות נותר יציב ואף ירד.
גם מבחינה כלכלית, העובדים לא נפגעו. היקף השעות החודשי למשרה מלאה במגזר הציבורי ירד מ-182 שעות ל-173.3 שעות, בעוד השכר נשמר. כתוצאה מכך עלה ערך שעת העבודה, ועובדים שהמשיכו לעבוד באותו היקף נהנו מעלייה בשכר הברוטו, לצד הפעימות שנקבעו בהסכמי המסגרת שנחתמו באותה תקופה.
הנתונים מצביעים גם על צמצום מסוים בפערים בין נשים לגברים. מאחר שנשים עבדו במקרים רבים פחות שעות עוד לפני הרפורמה, בעיקר בשל אילוצים משפחתיים, מי שנהנו בעיקר מהקיצור בפועל היו הגברים. בקרב גברים נרשמה ירידה ממוצעת של 11.79 שעות עבודה בחודש, לעומת ירידה ממוצעת של 6.26 שעות בקרב נשים. כך הצטמצמו פערי שעות העבודה שהיו קיימים קודם לכן.
אלא שלצד התוצאות החיוביות, הדוח מצביע גם על המחיר הארגוני של המהלך. מנהלים בדרגי ביניים ובדרגים בכירים כמעט שלא הצליחו לקצר את יום העבודה, ובשל האחריות להמשך הפעילות רבים מהם המשיכו לעבוד שעות ארוכות מעבר לתקן החדש. במקביל, כ-17% מהעובדים דיווחו על עלייה מתונה בעומס העבודה או במספר שעות העבודה. בחלק מהמקרים עובדים שיצאו מוקדם העבירו בפועל את המשימות לעמיתיהם, שנאלצו להישאר כדי להשלים את העבודה במקומם. מאחר שמכסת השעות הנוספות בארגונים מוגבלת, חלק מאותם עובדים נשארו מעבר לשעות התקן, בלי לקבל על כך תגמול כספי נוסף.