יש רגע כזה, כמעט בכל בית עם מתבגרים, שבו הם מגיעים פתאום עם רעיון. לפעמים זה נשמע פשוט: "אני אשטוף מכוניות ואעשה מזה כסף". לפעמים זה נשמע יצירתי: "אני אמכור עוגות בשכונה". לפעמים זה כבר נשמע כמו מצגת עסקית קטנה: "יש לי רעיון לעסק, תקשיבו".
אצל נערים ונערות יש לפעמים דבר מופלא: הם עדיין לא תמיד יודעים מה אי אפשר. הם יכולים לדמיין מהר, להתלהב מהר, לראות אפשרות במקום שבו אנחנו כבר רואים בעיות. לנו, המבוגרים, יש ניסיון. אנחנו יודעים כמה קשה למצוא לקוחות, כמה מהר רעיון יכול להתפוגג, כמה מתסכל זה כשמשקיעים ואף אחד לא קונה. ולכן, הרבה פעמים, עוד לפני שהילד התחיל, אנחנו כבר רואים את האכזבה שעלולה להגיע בסוף.
וזה בדיוק הרגע שבו צריך לעצור. כי לפעמים אנחנו לא מתנגדים לרעיון כי הוא באמת גרוע, אלא כי אנחנו רוצים לחסוך לילד את הכישלון. אנחנו רוצים להגן עליו ממבוכה, מדחייה, מהתחושה שאף אחד לא התעניין במה שהוא הציע. אבל הילדים שלנו לא צריכים שנחסוך מהם כל כישלון. הם צריכים הזדמנות לנסות, לבדוק, לעבוד, לטעות, להתאכזב לפעמים, וגם לגלות שהם מסוגלים.
יזמות אצל מתבגרים היא לא בהכרח הדרך לעסק מצליח. ברוב המקרים, היא לא תהיה. אבל היא כן יכולה להיות דרך מצוינת ללמוד אחריות, התמדה, תקשורת עם אנשים, תכנון, ניהול זמן, תמחור, שירות, ובעיקר אמונה ביכולת להתחיל משהו לבד.
במקום להסביר למה זה לא יעבוד, לשאול איך מתחילים
התגובה הראשונה שלנו כהורים חשובה מאוד. אם נמהר לומר "זה לא ילך", "מי יקנה את זה?", "אין לך זמן לזה" או "זה הרבה יותר מסובך ממה שאתה חושב", יכול להיות שנסגור את הדלת עוד לפני שהילד הספיק לפתוח אותה.
זה לא אומר שצריך להתלהב מכל רעיון בלי גבולות. לא צריך לממן מיד, לא צריך לפתוח לו עמוד עסקי, לא צריך להתקשר לשכנים בשמו ולא צריך להפוך את הרעיון שלו לפרויקט שלנו. להפך. דווקא כדי לעודד יזמות אמיתית, חשוב להשאיר את ההובלה אצלו.
במקום להסביר למה זה לא יעבוד, אפשר לשאול: "מה הצעד הראשון שלך?", "איך אנשים ידעו על זה?", "מה אתה צריך בשביל להתחיל?", "למי אתה חושב להציע את זה?", "כמה זמן אתה רוצה לנסות?". השאלות האלה לא מורידות את ההתלהבות, אלא עוזרות להפוך אותה למשהו שאפשר לעבוד איתו.
כך המתבגר לומד לחשוב. לא רק לחלום על "לעשות כסף", אלא להבין מה נדרש כדי להתחיל. האם צריך ציוד? האם צריך אישור מההורים? האם צריך לקבוע מחיר? האם צריך לפרסם? האם הוא מוכן להתחייב? האם הוא יודע מה יעשה אם מישהו יגיד לו לא?
כאן נמצא הערך האמיתי. לא בהכרח בכסף שירוויח, אלא בדרך שבה הוא יתחיל להבין איך רעיון הופך לפעולה. גם אם אחרי שבוע הוא יעבור לרעיון הבא, משהו כבר קרה: מישהו בבית לקח את הרעיון שלו ברצינות, והוא למד לשאול את עצמו שאלות של אדם שמנסה להוציא משהו לפועל.
יש גם מקום לדבר על כסף, אבל בעדינות. אפשר לשאול: "כמה לדעתך נכון לגבות?", "איך תדע אם זה משתלם?", "מה תעשה עם הכסף אם תרוויח?", "האם תרצה לשמור חלק ממנו למשהו גדול יותר?". כך היוזמה הופכת גם להזדמנות לשיחה פיננסית טבעית: על מאמץ, ערך, רווח, חיסכון ותכנון.
חשוב גם לא להיבהל אם זה לא מצליח. אם אף אחד לא קנה, אם הוא התבייש להציע, אם הוא התחיל בהתלהבות ונעצר אחרי יומיים, זה עדיין לא אומר שהניסיון נכשל. לפעמים הילד למד שהוא צריך להתאמץ יותר ממה שחשב. לפעמים הוא למד שקשה לפנות לאנשים. לפעמים הוא למד שהוא אוהב להמציא רעיונות יותר משהוא אוהב לבצע אותם. גם אלה שיעורים חשובים.
הורים יכולים לעזור בעיקר בזה שהם נשארים ליד, לא מעל. לא מנהלים את העסק במקומו, לא מתקנים כל טעות, לא מצילים מכל אי נוחות, אבל כן נמצאים שם כדי לשאול, להקשיב, לעודד ולעזור לו לחשוב על הצעד הבא.
בסופו של דבר, הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לתת למתבגר שמגיע עם רעיון הוא לא בהכרח כסף, ציוד או פתרון. לפעמים זו פשוט התחושה שמישהו מאמין בו. שמישהו מוכן לעצור רגע, להקשיב ברצינות, ולא למחוק את ההתלהבות שלו רק כי היא נשמעת ילדותית או לא מספיק מעשית.
גם אם הרעיון לא יהפוך לעסק, החוויה יכולה להישאר. התחושה שהוא ניסה. שהוא חשב. שהוא התחיל. ושגם אם זה לא עבד הפעם, הוא יכול לנסות שוב. בעולם שבו ילדים ובני נוער רגילים לקבל הרבה דברים מוכנים, יזמות קטנה יכולה ללמד אותם משהו גדול: איך לוקחים רעיון, בודקים אותו במציאות, ולומדים ממנו משהו על עצמם.
לפרטים והצטרפות לפועלים ג'וניור >>
*האמור מהווה מידע כללי ואינו מהווה ייעוץ