"כולם כבר החליפו טלפון".
"לכל החברים שלי יש את הנעליים האלה".
"רק לי אין".
"אני חייב את זה".
כשמתבגרים אומרים משפטים כאלה, אנחנו ההורים שומעים בדרך כלל דרישה לקנייה. עוד בקשה, עוד לחץ, עוד הוצאה, עוד ניסיון לשכנע אותנו להוציא כסף על משהו שלא תמיד ברור לנו למה הוא כל כך חשוב. לפעמים זה באמת נשמע מוגזם. הרי הטלפון הישן עדיין עובד, הנעליים הקודמות עדיין טובות, והפריט שהם מבקשים לא תמיד נראה כמו צורך אמיתי.
אבל בהרבה מקרים, מאחורי המשפט "אני חייב את זה" מסתתר משהו רחב יותר מקנייה. מתבגרים לא תמיד יודעים להגיד את זה במילים, אבל הרבה פעמים הם מדברים על הרצון להשתייך. על הפחד להיות היחידים בלי. על התחושה שלכולם יש משהו משותף, ורק הם נשארו בחוץ.
ובגיל ההתבגרות, התחושות האלה אמיתיות מאוד. זה גיל שבו החברים, הקבוצה, המראה, השפה והסמלים החיצוניים מקבלים משקל גדול. לפעמים פריט שנראה לנו כמו עוד הוצאה מיותרת, עבורם מרגיש כמו כרטיס כניסה לשיחה, לקבוצה, לתחושת שייכות.
זה לא אומר שחייבים לקנות. ממש לא. אבל זה כן אומר שכדאי לעצור רגע לפני שעונים.
לפני ה"כן" או ה"לא", כדאי להבין מה באמת נאמר
התגובה האוטומטית שלנו יכולה להיות: "אתה לא חייב שום דבר", "זה יקר מדי", "יש לך כבר", או "לא קונים רק כי לכולם יש". אלה משפטים מובנים, ולפעמים גם נכונים. אבל הם עלולים לסגור את השיחה מהר מדי, עוד לפני שהבנו מה עומד מאחורי הבקשה.
במקום למהר להחליט, אפשר לשאול: "מה יקרה אם לא יהיה לך את זה?", "למה זה כל כך חשוב לך?", "מה אתה חושב שתרגיש אם לא נקנה?", "זה משהו שאתה צריך, או משהו שיעזור לך להרגיש חלק?".
השאלות האלה לא נועדו לחקור את המתבגר או לגרום לו "להודות" שהוא לא באמת צריך את זה. הן נועדו לעזור גם לנו וגם לו להבין מה קורה מתחת לפני השטח. לפעמים נגלה שמדובר ברצון רגעי. לפעמים נגלה שיש פה לחץ חברתי. לפעמים נגלה שהפריט באמת חשוב לו כבר הרבה זמן, והוא מוכן לקחת עליו אחריות.
אחרי שמבינים טוב יותר מה עומד מאחורי הבקשה, אפשר לחשוב יחד מה נכון לעשות. לפעמים נחליט שלא קונים. לפעמים נחליט שכן. ולפעמים נבחר פתרון ביניים: לחכות, לחסוך, להשתתף בעלות או לבדוק יחד אפשרויות זולות יותר.
אם מדובר במשהו שהמתבגר רוצה מאוד אבל לא באמת צריך, אפשר לומר: "אנחנו מבינים שזה חשוב לך. אם תרצה, נוכל לחשוב יחד איך אתה משתתף בחלק מהעלות". כך הקנייה, אם תקרה, לא תהיה רק מענה ללחץ, אלא חלק מתהליך של בחירה ואחריות.
השתתפות בעלות יכולה ללמד הרבה. היא עוזרת למתבגר לבדוק עד כמה הדבר באמת חשוב לו, להבין שיש מחיר לבחירות, ולחוות את ההבדל בין לבקש משהו לבין לקחת חלק במימון שלו. לפעמים ברגע שהוא צריך להשתמש בכסף שלו, הוא מגלה שהרצון קצת פחות דחוף. ולפעמים דווקא להפך, הוא מחליט שזה מספיק חשוב לו, ואז זו כבר החלטה הרבה יותר מודעת.
חשוב גם לזכור שלא כל "לא" חייב להפוך לריב. אפשר לומר לא, ועדיין להכיר ברגש: "אני מבין שזה מבאס", "אני יודעת שזה מרגיש לא הוגן", "אני רואה שזה חשוב לך, ועדיין כרגע לא נקנה את זה". הכרה ברגש לא אומרת ששינינו את ההחלטה. היא רק אומרת שהמתבגר לא נשאר לבד עם האכזבה.
בסופו של דבר, המטרה היא לא רק להחליט אם קונים או לא קונים. המטרה היא לעזור למתבגרים שלנו ללמוד לקבל החלטות ברגע האמת. להבין מה משפיע עליהם, לזהות לחץ חברתי, להבחין בין צורך לרצון, לשקול מחיר מול ערך, ולפעמים גם להתמודד עם זה שלא מקבלים כל מה שרוצים מיד.
כי בעולם שבו הם רואים כל הזמן מה יש לאחרים, ברשתות, בבית הספר ובקבוצות החברים, השיחה על "אני חייב את זה" היא לא רק שיחה על כסף. זו שיחה על שייכות, גבולות, אחריות והיכולת לבחור גם כשמאוד רוצים.
לפרטים והצטרפות לפועלים ג'וניור >>
*האמור מהווה מידע כללי ואינו מהווה ייעוץ