בני 8 עסוקים בדרך כלל בלהיות בני 8. הם בונים בלגו, מתווכחים על רובלוקס או פורטנייט, מחליפים קלפים, אוספים מדבקות, רוכבים על אופניים ומנסים לשכנע את ההורים לקנות עוד ארטיק או צעצוע קטן. אם הם כבר מקבלים דמי כיס, הם מתלבטים אם לבזבז אותם מיד או לשמור לשבוע הבא.
יש כמובן ילדים עם מודעות כלכלית גבוהה יחסית. הבכור שלי, למשל, תמיד גילה עניין בכסף. כבר בגיל 4 הוא התחיל לאסוף מטבעות, ובהמשך גם "שטרים", כלומר שטרות, שאותם היה ממיין לפי צבעים: סגול, אדום, ורוד וירוק. אחר כך הגיעו גם השאלות כמה דברים עולים, מה יקר יותר ומה זול יותר.
במונחים של ילד בן גילו, הייתה לו מודעות כלכלית לא רעה בכלל. אבל גם היא הייתה מוגבלת למה שאפשר לראות ולהחזיק ביד. כסף היה מבחינתו משהו מוחשי, שאפשר לספור, למיין ולהכניס לקופה, לא מושג מופשט.
בזמן שבני 8 עסוקים בדברים שתואמים את גילם הביולוגי, הבנקים וחברות כרטיסי האשראי כבר עסוקים במשהו אחר לגמרי. מבחינתם, ילדים בכיתה ג' הם כבר קהל יעד. בחודשים האחרונים הם החלו להתחרות על הכיס של בני ה־8. בנק אחד מציע פלטפורמה דיגיטלית עם כרטיס נטען וריבית על פיקדון, אחר משווק ארנק דיגיטלי עם חיסכון והעברת כספים, וחברות כרטיסי האשראי מציעות כרטיסים נטענים משלהן. הכול ארוז בשפה חינוכית, עם מילים גדולות על עצמאות, אחריות וחינוך פיננסי.
על פניו, המטרה נראית לגיטימית לגמרי. הרי כולנו רוצים שהילדים שלנו ילמדו להתנהל נכון עם כסף. אלא שיש הבדל גדול בין ללמד ילד מהו כסף, לבין לשווק לו מוצר פיננסי שהוא עדיין לא מסוגל להבין.
לפי הפסיכולוג השווייצרי ז'אן פיאז'ה, מהחוקרים המשפיעים ביותר בתחום התפתחות הילד, ילדים בגיל 7 עד 11 נמצאים בשלב החשיבה הקונקרטית. בשלב הזה הם כבר חושבים בצורה לוגית, מבינים קשר של סיבה ותוצאה, יודעים להשוות ולפתור בעיות, אבל כל אלה נשענים בעיקר על דברים מוחשיים. רעיונות שאי אפשר לראות או לגעת בהם קשים להם יותר להבנה, ולכן הם זקוקים בדרך כלל להמחשה.
אפשר לראות את זה כמעט בכל תחום בחיים. במתמטיקה, למשל, הם כבר יודעים לפתור תרגילי חיבור וחיסור מורכבים, אבל שברים עדיין קל להם להבין באמצעות ציור של פיצה או חלוקה לקוביות. במדעים הם מתקשים להבין תהליכים שאי אפשר לראות, כמו פעילות מערכת החיסון או כוח המשיכה, אלא אם ממחישים אותם באמצעות סיפור או דימוי. גם תפיסת הזמן שלהם עדיין מתפתחת. הם מבינים ימים, שבועות וחודשים, יודעים לקרוא שעון ומחכים בקוצר רוח לחופש הגדול, אבל מושגים כמו "בעוד עשר שנים" או "לחסוך לעתיד" עדיין רחוקים מהם. העתיד הרחוק עדיין נתפס אצלם כרעיון שקשה לייחס לו משמעות ממשית.
אותם מאפיינים באים לידי ביטוי גם בכסף. ילד בן 8 כבר מבין שכסף קונה מוצרים. הוא מבין ששטר של 100 שקלים שווה יותר משטר של 20, יודע להשוות מחירים ומבין שאם יש לו 20 שקלים ובזבז 15, נשארו לו 5. אבל כל זה נכון כל עוד הכסף מוחשי.
כאן בדיוק נוצר הפער בין העולם של הילדים לבין העולם שהבנקים מנסים למכור להם. כרטיס אשראי, ארנק דיגיטלי או אפליקציית תשלום הם כסף שאי אפשר לראות. מבחינת ילד בן 8, מצמידים כרטיס למסוף והמוצר מגיע. הוא לא רואה את השטר עובר למוכר, לא רואה את הארנק מתרוקן, והקשר בין התשלום לבין העבודה של ההורים שהרוויחו את הכסף עדיין לא מובן מאליו.
גם חיסכון נראה אחרת דרך העיניים של ילד. ילדים בני 8 מסוגלים לדחות סיפוקים, אבל בדרך כלל בשביל מטרה ברורה, קרובה ומוחשית. כדור חדש, משחק מחשב או אופניים. הם יכולים לראות איך עוד שקל ועוד שקל מצטברים לסכום הדרוש. אבל חיסכון "לעתיד", "לאוניברסיטה" או "ליתר ביטחון" כבר דורש חשיבה מופשטת יותר. קשה להם להבין למה לוותר על משהו שאפשר לקנות היום בשביל מטרה שתתגשם בעוד שנים, פשוט מפני שהעתיד הרחוק עדיין לא נתפס אצלם כמשהו ממשי.
באמת אפשר לצפות מילד בכיתה ג' להבין מה המשמעות של ריבית שנתית?
אפילו מבוגרים מתקשים להבין ריבית, תשואה או תנאי פיקדון. לא מעט אנשים חותמים על הלוואות בלי להבין את העלות האמיתית שלהן, אז באמת אפשר לצפות מילד בכיתה ג' להבין מה המשמעות של ריבית שנתית של 4% או 6%, או למה בכלל כדאי להפקיד כסף בפיקדון?
חינוך פיננסי אמיתי נראה אחרת. הוא מתחיל בקופת חיסכון, במטבעות של חצי שקל ועשר אגורות, אחר כך בשטר של 20 שקלים, ובהחלטה אם לקנות עכשיו או לחכות לשבוע הבא. הוא מתחיל בללמוד שלא כל מה שרוצים אפשר לקנות, שיש הבדל בין רצון לצורך, ושאם בזבזת את כל דמי הכיס ביום הראשון, תצטרך לחכות לשבוע הבא. דווקא בגלל שילדים בגיל הזה לומדים דרך העולם המוחשי, גם החינוך הכלכלי שלהם צריך להתחיל בעולם המוחשי.
במדינה שבה כמעט אין חינוך פיננסי בבתי הספר, הבנקים וחברות כרטיסי האשראי נכנסו לחלל הזה. שלא תתבלבלו, הם לא עושים את זה מתוך דאגה לעתידם הכלכלי של הילדים. דמי הכיס של ילד בן 8 לא מעניינים אותם באמת. מה שמעניין אותם הוא הלקוח של עוד 20 שנה. אם הילד יתרגל מגיל צעיר לאפליקציה שלהם, לכרטיס שלהם ולמותג שלהם, יש סיכוי טוב שהוא יישאר שם גם כשיצטרך לפתוח חשבון בנק, לקחת הלוואה או לבקש משכנתא.
ברור שחברות רוצות לקוחות. זו בדיוק המטרה שלהן. אבל לעטוף מהלך שיווקי במילים כמו "חינוך פיננסי", בזמן שהילדים שאליהם מכוונים המוצרים עדיין לא בשלים להבין את העולם הפיננסי שמוכרים להם, זה כבר משהו אחר. לפני שמלמדים ילד להשתמש בארנק דיגיטלי, אולי כדאי לוודא שהוא בכלל מבין מהו כסף. רק אחר כך אפשר ללמד אותו איך לנהל אותו.