מאז שפרצה המלחמה נגד איראן, חברות הספנות העולמיות משוועות להגנה מוגברת על כלי השיט שלהן. המטרה היא לאפשר לספינות לחצות בבטחה את מיצר הורמוז - נתיב סחר קריטי שנמצא תחת שליטה איראנית. כעת, לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ יש פתרון יצירתי: ארצות הברית תספק את האבטחה המיוחלת, אך היא לא תעשה זאת בחינם. המחיר? עמלה בגובה 20% על המטען שעובר בנתיב המים הרגיש.
בפוסט שפרסם אמש (שני) ברשת החברתית Truth Social, הציג טראמפ את התוכנית החדשה שלו וכתב כי מהנקודה הזו ואילך, ארצות הברית תיקרא 'השומרת של מיצר הורמוז'. הוא הוסיף כי מתוך עיקרון של הגינות, ארה"ב תקבל החזר בשיעור של 20% על כל מטען שיישלח, וזאת כדי לכסות את כל העלויות הנדרשות לביצוע המשימה של אספקת בטיחות וביטחון באזור תנודתי מאוד זה של העולם. אלא שמאחורי ההצהרה החגיגית, ההצעה של טראמפ מעוררת בעיקר סימני שאלה קשים בכל הנוגע לחוקיות הבינלאומית ולהיתכנות הכלכלית שלה.
השאלה הראשונה שעולה היא מי בכלל אמור לשלם את החשבון המנופח הזה. ג'ון מק'קאון, עמית בכיר במרכז לאסטרטגיה ימית, מסביר כי כדי שחברות יעריכו אם הן בכלל רוצות להשתמש בשירות, הן צריכות קודם כל להבין כמה הוא יעלה להן. מהפוסט של טראמפ לא ברור כיצד בדיוק תחושב העמלה. מק'קאון תוהה האם מדובר ב-20% מהעלות של ארה"ב על המצור, שמחולקת איכשהו במספר הספינות, או שאולי מדובר ב-20% מהעלויות שחלות על הצי האמריקאי לצורך ליווי המטען. אפשרות נוספת וקיצונית לא פחות היא חיוב של 20% משווי הסחורות עצמן המובלות בנתיב.
בכל מקרה, מק'קאון מעריך כי העמלה תהיה גבוהה כל כך שאף גורם לא יסכים לשלם אותה. ככלל אצבע, משלחים משלמים לחברות ההובלה עמלות בגובה של 2% עד 3% בלבד משווי הסחורה שלהם. עמלה הגבוהה פי עשרה מכך תהיה, להערכתו, בלתי אפשרית לחלוטין למימון עבור המשלחים. עם זאת, ייתכן שמי שיגידו את המילה האחרונה הן דווקא חברות הביטוח. אלו עלולות לסרב לבטח ספינות שעוברות במיצר אם הן יקבעו שסיכוני האבטחה גבוהים מדי, וזאת ללא קשר לשאלה אם בעלי הספינות מוכנים לשלם עבור הגנה אמריקאית או לא.
מעבר למחיר הכלכלי, עולה שאלת החוקיות. מיצר הורמוז מוגדר כנתיב מים בינלאומי שבו יש לכלי שיט זכות מעבר חופשי על פי המשפט הבינלאומי. איראן אמנם הטילה בעבר מה שהגדירה כ"דמי שירות" על כלי שיט, אך חיובים אלו אינם מיושמים כיום. ג'יימס קראסקה, פרופסור למשפט ימי בינלאומי, מסביר כי אותן עמלות איראניות היו למעשה אגרות מעבר, ופרקטיקה כזו אינה מותרת תחת המשפט הבינלאומי.
לפי קראסקה, ארצות הברית מציעה מודל אחר שבו היא אומרת שהיא תלווה שיירות של כלי שיט, ומי שרוצה להצטרף יצטרך לשלם את המחיר הנקוב. אפשרות כזו דווקא תעלה בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי מכיוון שהיא מוטלת באופן וולונטרי, כך שהמשלחים יכולים להחליט בעצמם אם הם מעוניינים לשלם עבור ההגנה, בניגוד לעמלת חובה שמתנה את עצם המעבר בנתיב. למרות זאת, קראסקה מבהיר כי רק בגלל שצעד כזה הוא חוקי, אין זה אומר שהוא בהכרח ממליץ עליו.
ההיסטוריה מראה כי יוזמות מסוג זה הן נדירות ביותר. הפעם האחרונה שבה העולם התמודד עם מצב דומה הייתה כאשר דנמרק גבתה תשלום מכלי שיט זרים על מעבר במיצרי ארסונד, מראשית המאה ה-15 ועד אמצע המאה ה-19. גם אז האגרות נקבעו לפי שווי המטען המוצהר. האירוניה הגדולה בסיפור הזה, היא שאותו נוהג דני עתיק הופסק בזמנו דווקא בעקבות התערבות אמריקאית.