הנפקת התעשייה האווירית ורפאל בנאסד"ק אינה מעבר בין בורסות. היא מכניסה שתי זרועות עוצמה לאומיות לדין, להון ולתמריצים האמריקניים.
העיתוי מפתה. ההוצאה הביטחונית העולמית בשיא, ושתי החברות מציגות מכירות וצברי הזמנות חסרי תקדים. זהו חלון מימוש, לא מצוקה. החברות אינן זקוקות להנפקה כדי לשרוד, ולכן המדינה יכולה לקבוע את מבנה העסקה, ייעוד התמורה וגבולותיה.
הממשלה אישרה ב-2020 למכור עד 49% מהתעשייה האווירית באמצעות מניות המדינה, מניות חדשות או שילובן. כעת נבחנים רישום בנאסד"ק, רישום כפול והנפקת חברות בנות.
נאסד"ק אינו אסטרטגיה, ונוכחות בארצות הברית אינה הישג. במשך שנים השקיעו חברות ביטחוניות ישראליות במשרדים, מרכזי חדשנות ומבקרים, משלחות, לובינג, שיווק וציות, בעוד פעילותן הביטחונית בארצות הברית מוציאה הרבה יותר משהיא מכניסה. ההצלחות מרוכזות בעיקר בתחומים אזרחיים, בהם הסבת מטוסים. שוק הביטחון האמריקני מעדיף ייצור, תעסוקה, אספקה ושליטה מקומיים. השקעה מתמשכת ללא תשואה אינה חדירה לשוק, אלא הקמת פילים לבנים וכשל ניהולי.
התעשייה האווירית בשלה יותר להנפקה. היא כבר מנפיקה אג"ח, מדווחת בדולרים ומפעילה בקרות התואמות בחלקן את התקינה האמריקנית. ליבותיה הן הגנה אווירית, טילים, חלל, מודיעין, מל"טים ותעופה צבאית. רפאל משולבת עמוק יותר במו"פ הלאומי בתחומי ההגנה הרב שכבתית, החימוש המדויק, ההגנה האקטיבית, האלקטרואופטיקה, הלוחמה האלקטרונית והמערכות הימיות.
בשלות להנפקה אינה היתר למסחר. המוצרים הם הקצה הגלוי; הריבונות מצויה בתכן, בקוד, בידע, במתקני הניסוי, בכוח האדם, באספקה ובכושר השדרוג והייצור בחירום. יכולת שאינה ניתנת לשחזור אינה נכס עסקי רגיל. אובדנה הוא אובדן חופש פעולה.
רישום בנאסד"ק מכניס את הנכס הזה לדיני ניירות הערך האמריקניים. מעמד מנפיק זר מאפשר דיווח בטופס 20-F והסתמכות מוגבלת על כללי ממשל תאגידי ישראליים, אך אינו פוטר מבקרות פנימיות, דיווח מהותי, ועדת ביקורת עצמאית ותביעות משקיעים.
גם הסודיות אינה פותרת את המתח. החברה יכולה להגן על מידע מסווג ועל תנאים מסחריים לא מהותיים, לא על השלכה כספית מהותית. היא לא תחשוף טווח, אלגוריתם, חתימת מכ"ם או לקוח חסוי, אך תדווח על עיכוב, ביטול, חריגת עלות, ירידה בצבר, תלות בלקוח או מגבלת יצוא.
כך נוצר אפקט הפסיפס. נתוני מגזרים, אזורים, מלאי, מקדמות, הפרשות, רווחיות וצבר מצטברים למפת תוכניות, לקוחות, חולשות ייצור וסדרי עדיפויות עבור מתחרים וגופי מודיעין, גם כשכל דיווח לבדו עומד בדרישות הביטחון.
גם רוב ממשלתי של 70% או 75% אינו מנטרל את הדין האמריקני, התביעות ולחץ השוק. בנקים, מבטחים, אנליסטים, חתמים וארגונים ציבוריים אינם זקוקים לווטו. די שיהפכו מוצר, לקוח או עסקה לנטל משפטי ופיננסי. העברת מחיר ההחלטה היא העברת כוח.
ההשפעה חריפה במיוחד על תיק הלקוחות, שהוא נכס מדיני. עסקה ביטחונית יכולה לפתוח יחסים, לבנות ברית, להעמיק שיתוף מודיעיני ולבסס נוכחות שאין לישראל כלי אחר להשיגה. ארצות הברית היא בעלת הברית המרכזית ושותפה לפיתוח, מימון, רכש וייצור, אך ירושלים וושינגטון חלוקות לעיתים ביחס למדינות שלישיות, העברת טכנולוגיה, ייצור מקומי, תחרות, עיתוי עסקאות ומשמעותן האזורית.
סמכות היצוא תישאר בירושלים, ומגבלות ITAR ו-EAR קיימות ממילא. נאסד"ק מוסיף מסנן: כל לקוח, מוצר ויעד הופכים לסוגיית גילוי, אחריות דירקטורים, השקעה, אשראי, ביטוח ומוניטין. גם עסקה שאושרה בישראל, אינה כוללת טכנולוגיה אמריקנית ואינה מפרה סנקציות עלולה להיפסל בשל תגובת משקיעים, משפטנים, מבטחים ובנקים. לקוחות שיחסיהם עם וושינגטון מורכבים יפקפקו ברציפות האספקה ויעברו למתחרים.
הסיכון כבר התממש. אלביט מערכות, הנסחרת בנאסד"ק ובתל אביב, מדווחת על חרמות, משיכת השקעות ולחצים להפסקת התקשרויות; קרנות ובנקים כבר מכרו או החריגו את מנייתה. צמיחתה מוכיחה שהלחץ נסבל, לא שהוא רצוי לזרוע ריבונית. סלברייט הפסיקה פעילות עם לקוחות בעקבות ביקורת, לחץ משקיעים וסיכון משפטי ומוניטיני, ודיווחה ל-SEC כי מדיניות זו מצמצמת הכנסות.
לא נדרש צו אמריקני. היועץ המשפטי מזהיר, ועדת הביקורת בודקת, המבטח מייקר, הבנק מקשיח וההנהלה מוותרת. הווטו מוחלף במחיר.
ישראל כבר יצרה את מנגנון ההגנה. בהפרטת תעש הופרדו מתעש מערכות ההנעה הרקטית ופעילויות אסטרטגיות נוספות והועברו לתומר, עם הנכסים, המתקנים, העובדים והידע, בבעלות ממשלתית מלאה ובהסדרי קדימות, רציפות ורכש ארוך טווח.
ההפרדה לא נבעה מספק באלביט, אלא מן ההכרה שגם בעלות פרטית ישראלית, מקצועית ומפוקחת אינה שקולה לריבונות על יכולת חסרת תחליף. בהנפקה המדינה תשמור את השליטה; השוק האמריקני יתמחר את חופש הפעלתה.
מכאן מבחן תומר. ליבה ריבונית אינה נקבעת לפי סיווג או תרשים ארגוני, אלא לפי תחליפיות, סמכות תכן, רציפות מבצעית, כושר הרחבת הייצור, תלות בכוח אדם ייחודי, משימות לא מסחריות, משמעות מדינית ונזק בלתי הפיך. יכולת שאין לה ספק חלופי, שתכנונה נשלט בישראל, נדרשת בחירום ואינה ניתנת לשיקום בזמן מחייבת בעלות ממשלתית או מעטפת ריבונית ייעודית.
גם יכולת שתישאר בחברה אינה נמדדת ברווח בלבד. רווחיות מממנת פיתוח, ייצור, רכישות וכוח אדם; היא תנאי לחוסן, לא תכלית ביטחונית. קו ייצור ללא הזמנות, מלאי גדול, ספק חלופי, צוות המוחזק בין תוכניות ומחקר ארוך טווח נראים בדוח כחוסר יעילות. במלחמה הם יתירות, כוננות וביטוח.
חוק החברות הממשלתיות מחייב חברה ממשלתית לפעול משיקולים עסקיים, אלא אם הממשלה קובעת אחרת. עם כניסת משקיעים פרטיים, כל משימה לאומית חייבת להיות מוגדרת, מתומחרת ומתוקצבת. המדינה תממן שימור יכולת, מלאי, ייצור חירום וקדימות לאומית. אין להפריט את הפדיון ולהלאים את הסיכון.
גם מקור התמורה קובע. מכירת מניות המדינה מממנת את האוצר; הנפקת מניות חדשות מממנת את החברה. אם הכסף יזרום לאוצר והחברה תישא בעלויות הגילוי, הציות והתביעות, זו אינה צמיחה אלא מימוש תקציבי.
רוב מניות אינו מגן לבדו על ריבונות. ברזיל מחזיקה במניית זהב באמבראר, עם וטו על תוכניות צבאיות והעברת טכנולוגיה; בריטניה מגבילה אחזקה זרה ב-BAE Systems ושומרת מניית מדינה מיוחדת; לאונרדו רשמה בנאסד"ק את Leonardo DRS, לא את הליבה האיטלקית.
כך תפעל גם ישראל: תמפה את הליבה לפי מבחן תומר, תגדר כל יכולת חסרת תחליף בזכויות מדינה, ובמידת הצורך תנתק אותה לחלוטין מהחברה האם. התעשייה האווירית תונפק תחילה בתל אביב; נאסד"ק יישמר לחברות בנות אמריקניות, לפעילות אזרחית וליחידות שהופרדו מן הליבה.
שי גל הוא מייסד ומנהל Line of State, פירמה אסטרטגית בינלאומית העובדת עם ממשלות, מוסדות ומקבלי החלטות בסוגיות אסטרטגיה, סיכונים, ממשל תאגידי, מודיעין עסקי וקבלת החלטות בזירות מורכבות. בעבר כיהן כסמנכ"ל תקשורת, ממשל וקהילה בתעשייה האווירית (IAI) ושימש ראש מטה היו"ר. במסגרת תפקידיו היה מעורב בקידום הנפקת החברה.