בית המשפט לענייני משפחה באשדוד קיבל חלקית תביעת לשון הרע שהגישה אישה נגד בעלה לשעבר, שוטר במקצועו. בית המשפט קבע כי תלונה שהגיש האיש נגדה בתחנת המשטרה שבה הוא משרת, שבה טען כי איימה לרצוח אותו, הייתה תלונת שווא. מנגד, נדחו יתר טענותיה של האישה בנוגע לאמירות קשות שהעלה נגדה במסגרת הליכים משפטיים ופניות לרשויות.
האישה תבעה את בעלה לשעבר בסכום של 100 אלף שקלים. לטענתה, מאז גירושיהם ניהל נגדה מסע רדיפה שכלל ייחוס מחלות נפש, טענות כי היא מסכנת את בנם והגשת תלונת שווא במשטרה בגין איומים ברצח. היא ציינה כי הפרסומים פגעו בשמה הטוב, עיכבו את קידומה בעבודה וגרמו לה לנזקים נפשיים וכלכליים, ומעשיו מהווים לשון הרע.
מנגד, האב ביקש לדחות את התביעה וטען כי כל הדברים נאמרו במסגרת הליכים משפטיים או בפני רשויות מוסמכות מתוך דאגה כנה לבנו, ולכן הם מוגנים בחסינות ובהגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. עוד טען כי התלונה למשטרה הוגשה בתום לב, וכי האם לא הוכיחה שנגרם לה נזק כלשהו.
השופטת עפרה גיא קבעה כי האמירות שהשמיע האב במסגרת הליכים משפטיים, בפני עובדים סוציאליים ובעלי תפקידים שמונו על ידי בית המשפט, נהנות מהחסינות המוחלטת הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. כמו כן נקבע כי פניותיו לרשויות הרווחה ולבית החולים נעשו בתום לב, על רקע חששותיו לשלום הילד, וחוסות תחת הגנת תום הלב.
אולם, בכל הנוגע לתלונה שהגיש האב במשטרה בגין איומים ברצח, קבע בית המשפט כי לא הוכח שהאמין באמת בתוכן התלונה. השופטת הצביעה על כך שהתלונה הוגשה יותר משלוש שנים לאחר האירוע הנטען, ולאחר שהצדדים כבר ניהלו הליכים משפטיים ממושכים. בנוסף צוין כי האב מסר גרסאות סותרות לגבי מועד האיום ונסיבותיו, לא הביא את העדים שלטענתו נכחו באירוע, ואף קישר בעצמו את פנייתו למשטרה למחלוקת סביב זמני השהות עם בנם. בנסיבות אלה נקבע כי לא עומדת לו הגנת תום הלב, ומדובר בפרסום לשון הרע.
בית המשפט ציין כי אף שקיימים סימנים לכך שהתלונה למשטרה הייתה הליך שנפתח בזדון, האם לא הצליחה להוכיח שנגרם לה נזק ממשי או קשר סיבתי בין התלונה לבין הפגיעה הנטענת בקידומה בעבודה. כמו כן, החוק קובע כי עצם מסירת מידע לרשות מוסמכת אינה מקימה כשלעצמה עילת תביעה.
בסיכומו של דבר, חויב האב לשלם לאם פיצוי של 25 אלף שקלים בגין לשון הרע בעקבות תלונת השווא במשטרה, לצד הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 6,000 שקלים. יתר רכיבי התביעה נדחו.
עו"ד יוסף גבאי, שמשרדו עוסק בפלילים ובהוצאת דיבה ולשון הרע, מסביר כי "פסק הדין מציב גבול חד בין שני מסלולים משפטיים שלעתים מתערבבים בסכסוכי משפחה: חסינות בגין הוצאת דיבה או לשון הרע במסגרת תביעה ודיונים בבית המשפט מול אחריות בגין תלונת שווא במשטרה. לפי אחד הסעיפים בחוק איסור לשון הרע, נקבע כי אמירות פוגעניות שנכתבו בכתב תביעה, בבקשות לבתי משפט או נאמרו במהלך דיונים בבתי משפט או בפני בעלי מקצוע הפועלים מטעם בית המשפט, הן אמירות מוגנות גם אם הן כוזבות, קשות ואף נאמרו בחוסר תום לב ובמטרה לפגוע. זוהי קביעה קשה, אך היא נשענת על מדיניות שיפוטית ברורה: לאפשר לצדדים לטעון בחופשיות בלי לחשוש מתביעת לשון הרע".
לדבריו, "ביחס לתלונה במשטרה, בית המשפט בוחן את תום הלב באופן מהותי. כמו במקרה זה, הסתירות בגרסת האב, העובדה שחלפו שלוש שנים מהאירוע הנטען עד למועד התלונה, היעדר עדים, הקשר הישיר למאבק על זמני השהות והגשת התלונה בתחנה שבה שירת, הובילו למסקנה שהתלונה לא נשענה על אמונה אמיתית או חשד סביר. בכך נדחתה הגנת סעיף 15 בחוק, נקבע כי מדובר בלשון הרע שנועדה לפגוע".
עו"ד גבאי מציין לסיום כי "גם כאשר הגשת התלונה נפתחה בכוונת זדון, עדיין נדרש להוכיח נזק וקשר סיבתי לצד שנפגע מהגשת התלונה, כאשר ישנו סעיף בחוק שמגן במידה רבה על עצם מסירת המידע לרשות מוסמכת. לכן התביעה התקבלה דווקא במסלול לשון הרע שאין צורך להוכחת נזק. הפיצוי בסך 25,000 ש"ח משקף גישה מאוזנת, חומרת ייחוס האיום והחקירה המשטרתית מצד אחד, מול פרסום למספר אנשים מצומצם-חוקרי משטרה, היעדר נזק במקום עבודה של האשה והתנהלות פוגענית הדדית מצד שני".