בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל ברובה תביעה שהגישה אישה נגד בעלה לשעבר, וקבע כי בין השניים התקיימו יחסי עובד-מעסיק במשך כ-12 שנים שבהן עבדה בעסק השיפוצים שבבעלותו. זאת, בניגוד לטענת הבעל כי מדובר היה ב"עזרה משפחתית" בלבד. בעקבות ההכרעה, חויב הבעל לשלם לגרושתו זכויות עבודה בהיקף של כ-400 אלף שקל, לצד הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 25 אלף שקל.
מגרסת האישה עולה כי עזבה את מקום עבודתה בשנת 2008 כדי להצטרף לעסק של בעלה, שם שימשה כמזכירה וכמנהלת הכספים. היא עבדה בתפקיד עד שהוצאה לחופשה ללא תשלום (חל"ת) בתקופת הקורונה, ובהמשך, בעקבות המשבר הזוגי והליכי הפרידה, לא שבה לעבודתה. האישה טענה כי בעלה הכיר בה כעובדת, שילם לה שכר והנפיק לה תלושי שכר, אך לא שילם את מלוא זכויותיה הסוציאליות. עוד טענה כי נסיבות הפרידה והסכסוך חייבו אותה להתפטר, ולפיכך יש לראות בה כמי שפוטרה לצורך זכאות לפיצויי פיטורים.
מנגד, הבעל טען כי לא התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה כלל. לטענתו, האישה סייעה לעסק מתוך אינטרס משפחתי משותף, ניהלה אותו באופן עצמאי ואף קבעה בעצמה את שכרה ואת אופן עבודתה.
בית הדין דחה את גרסת הבעל וקבע כי מכלול הראיות מלמד שהאישה הייתה עובדת לכל דבר. השופטים הסתמכו, בין היתר, על כך שהיא עזבה מקום עבודה מסודר כדי לעבוד בעסק, עבדה בו ברציפות במשך שנים, מילאה תפקיד מרכזי וחיוני, קיבלה שכר ותלושי שכר ודווחה לביטוח הלאומי. כמו כן, צוין כי לאחר שעזבה, נאלץ הבעל להעסיק גורמים אחרים שיבצעו את תפקידיה. בית הדין הוסיף כי עצם העובדה שמדובר בבני זוג, או שהאישה הייתה מעורבת מאוד בניהול העסק, אינה שוללת את קיומם של יחסי עבודה, וגם אם ראתה את עצמה כשותפה להצלחת העסק - הדבר אינו סותר את מעמדה כעובדת.
עוד נקבע כי התפטרות האישה מזכה אותה בפיצויי פיטורים, שכן הסכסוך שהחריף בין הצדדים, צו ההרחקה ואובדן יחסי האמון יצרו מצב שבו לא ניתן היה מצופה ממנה להמשיך בעבודתה. מנגד, דחה בית הדין את דרישתה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, וכן דחה חלק מרכיבי התביעה, בהם הפיצוי הנטען בגין אובדן זכויות פנסיוניות עתידיות. בסופו של דבר, חויב הגבר לשלם כ-400 אלף שקל בגין פיצויי פיטורים, שכר עבודה וזכויות סוציאליות נוספות שנפסקו, לצד 25 אלף שקל עבור הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.
בעקבות פסק הדין, מסבירה עו"ד ליאת פייגל, שמשרדה עוסק בדיני משפחה וגירושין: "המסר העולה מפסק הדין חד ונוקב: אין אדם רשאי ליהנות במשך שנים מעמלו של בן או בת זוגו בעסק, ובשעת פירוד לטעון כי לא הייתה זו אלא מחווה משפחתית. דיני העבודה אינם נבהלים מקרבה זוגית, אך גם אינם מתבטלים מפניה. הם מבקשים לבחון את המציאות כהווייתה: מי עבד, מה עשה, עד כמה הייתה עבודתו חיונית, והאם העסק נשען עליה בפועל".
לדבריה, "כאן טמונה חשיבות ההכרעה. היא מציבה קו גבול במקום שבו עסקים משפחתיים רבים מעדיפים להשאיר ערפל: בין סיוע טבעי בתוך המשפחה לבין העסקה של ממש. בבית פנימה הכול עשוי להתערבב - חשבון משותף, שיחות עבודה ליד שולחן האוכל ומשרד מאולתר בסלון. ואולם בבית הדין השאלה נקייה יותר: האם בוצעה עבודה סדירה, חיונית ומתמשכת, שהעסק היה נדרש לשלם עליה לאדם אחר".
עורכת הדין פייגל מוסיפה כי "ההשלכה המעשית לבני זוג המנהלים עסק משפחתי ברורה: אין להסתפק באמון זוגי, בהרגלים שנוצרו עם השנים או בתחושה ש'במשפחה לא עושים חשבונות'. מי שמעסיק בן או בת זוג צריך לנהוג כמעסיק - להפיק תלושי שכר, לדווח כחוק, לבצע הפרשות, לתעד תנאי העסקה ולשמור על הפרדה סבירה בין הקופה המשפחתית לבין הקופה העסקית".
לסיום מציינת עו"ד פייגל: "גם לבן או בת הזוג העובדים בעסק יש כאן תמרור אזהרה. קרבה משפחתית אינה מוחקת זכויות, אך גם אינה תחליף לראיות. מי שעובד בעסק המשפחתי צריך לוודא כי עבודתו מתועדת ומוגדרת. כאשר הזוגיות מסתיימת והאמון מתפורר, בית הדין אינו בוחן מי אהב יותר או הקריב יותר; הוא בוחן מי עבד, מה תרם לעסק, והאם מאחורי הכותרת 'משפחה' הסתתרו יחסי עבודה לכל דבר".