בעתירה שהוגשה לבית המשפט העליון נכללו עשרות אסמכתאות ופסקי דין שלא היו קיימים. באותו מקרה, השופטת גילה כנפי־שטייניץ ניצלה את ההזדמנות כדי להעביר מסר החורג מהמקרה הספציפי. לדבריה, גם אם המקורות הומצאו על ידי AI, האחריות לבדוק את אמיתותם מוטלת על בעל המקצוע המשתמש בהם. במילים אחרות, בית המשפט העליון פסק כי טענה לפיה AI הוא האחראי לשגיאה, אינה יכולה לשמש "קו הגנה" מפני אחריות מקצועית.
אף שהמקרה עסק בעורכת דין, השלכותיו רחבות בהרבה. לפי סקר של בנק ישראל והמכון הישראלי לדמוקרטיה ממאי 2026, 57% מהעובדים בישראל כבר משתמשים בכלי בינה מלאכותית בעבודתם, לפחות פעם בשבוע. מתכנתים, אקדמאים, עורכי דין, רואי חשבון, אנשי שיווק, מהנדסים ועובדי משאבי אנוש נעזרים בשלל כלי בינה מלאכותית באופן שגרתי: כדי לכתוב קוד, לנסח מסמכים, לנתח מידע ולהפיק תוצרים במהירות. השימוש ב-AI הפך בתוך זמן קצר מחידוש טכנולוגי לכלי עבודה שגרתי.
אלא שככל שהשימוש מתרחב, כך מתחדדת שאלה שדיני העבודה טרם נתנו לה מענה: כאשר עובד מסתמך על AI ונגרמת טעות - מי אחראי? האם מדובר ברשלנות של העובד, שהיה חייב לאמת את התוצאה, או שמא גם למעסיק יש אחריות, במידה ועודד את עובדיו להשתמש בכלים אלו אך לא קבע כללי עבודה ברורים בעת השימוש בהם?
הדין הישראלי עדיין אינו מספק תשובה מפורשת. חובות הזהירות, הנאמנות והמקצועיות של העובד, אשר עוגנו בדין, עוצבו בעולם שבו ההחלטות התקבלו בידי בני אדם. כיום, חלק מהמשימות מבוצעות באמצעות מערכות המספקות תשובות מהירות ומשכנעות, אך גם כאלה שעלולות להיות שגויות. כמו כן, שימוש ב-AI עלול לעיתים לפגוע בפרטיותם של לקוחות ולחשוף מידע אישי שלהם. ככל שה-AI משתלב בליבת העשייה המקצועית, כך מיטשטש הגבול בין טעות אנוש לטעות טכנולוגית.
לטעויות כאלה עלולות להיות גם השלכות תעסוקתיות מיידיות: פגיעה באמון, הליך משמעתי ואף פיטורים. לכן, ההבחנה בין טעות מקצועית אישית לבין כשל ארגוני בהטמעת הכלי אינה שאלה תיאורטית, אלא שאלה שעשויה לקבוע מי יישא במחיר.
מחקר של ה-OECD מצא, כי עובדים המשתמשים ב-AI מדווחים על שיפור בפריון העבודה, אך הזהיר מפני הסתמכות יתר על תוצרי המערכת ללא מנגנוני בקרה. ארגונים בינלאומיים גדולים, מתחילים לאמץ מדיניות פנימית והנחיות לשימוש ב-AI. בין היתר, הן אוסרות להזין מידע סודי למערכות פתוחות, מחייבות אימות אנושי של תוצרים ומבהירות כי האחריות הסופית נותרת בידי העובד. בישראל, לעומת זאת, ברוב מקומות העבודה עדיין אין מדיניות אחידה, והעובדים מאמצים את הכלים החדשים, לעיתים ללא הנחיות מסודרות.
ב-Microsoft למשל, ישנה הנחיה ברורה, הקובעת כי כל העובדים ועובדי הקבלן מחויבים בהדרכת אבטחה כלל-ארגונית, הכוללת שימוש בטוח בבינה מלאכותית יוצאת, הכוללת הנחיה באילו כלי AI להשתמש ובאילו נסיבות. החברה גם מעמידה לרשות העובדים פורטל עם הנחיות עבודה עם מודלי שפה והתאמת כלים למשימות שונות. "הגם שההנחיות בחברה אינן מתייחסות לשאלה האם המעסיק או העובד אחראי במידה שנעשתה טעות, הן מלמדות כי המעסיקים מודעים לכך שטעויות כאלה עלולות לקרות וכי יש להם אחריות מסוימת במניעתן, בין היתר על ידי הנחיות והדרכות הנוגעות ספציפית לעניין זה. אבל, גם הנחיות אלה אינן קובעות בבירור כיצד תתחלק האחריות ומה יקרה במידה וה-AI ייצור תוצר מקצועי שגוי.
נדמה שקשה להניח שהאחריות תמשיך להיות מוטלת באופן בלעדי על העובד. ככל שמעסיקים נהנים מהעלייה בפריון ומהחיסכון בזמן, שמאפשרת הבינה המלאכותית, כך עשויה להתחזק גם הציפייה כי יקבעו כללי שימוש ברורים ויגדירו באילו משימות ניתן להסתמך על AI ובאילו נדרש אימות אנושי.
ייתכן שבעתיד - כפי שמעסיקים מחויבים להדריך עובדים בנושאי בטיחות, אבטחת מידע או מניעת הטרדה מינית - תתעורר גם השאלה האם עליהם להכשיר עובדים לשימוש מושכל בבינה מלאכותית. אם אכן כך יהיה, האחריות לשימוש ב-AI כבר לא תהיה רק של העובד, אלא גם של מקום העבודה.
הכותבת היא עו"ד במשרד גדעון רובין ושות' המתמחה בדיני עבודה