כשהמשפחות פונו, העסקים נסגרו והכבישים התרוקנו, היו מי שנשארו מאחור. לא משום שלא הבינו את הסכנה, אלא מפני שהרגישו שאם גם הם יעזבו, משהו מהותי ביכולת של הצפון להמשיך להתקיים ייעלם יחד איתם.
לקראת ועידת הגליל 2026, שתתקיים תחת הכותרת "מחזירים את הביטחון לצפון", חזרנו לשלושה אנשים שהמשיכו לפעול בתוך מציאות של ירי, התרעות ואי ודאות. הם שמרו על בתים ותשתיות, טיפלו במפגעים, גייסו עובדים, קלטו חיילים והחזיקו יישובים מתפקדים גם כשחלקים שלמים מהאזור פעלו במתכונת חירום.
ליאור בז, דור רביעי במטולה, תיירן, חקלאי וחבר כיתת הכוננות ביישוב, נשאר במקום לאורך התקופה הקשה. שי מוטי, מנהל מחלקת התברואה במועצה האזורית הגליל העליון ותושב קיבוץ מנרה, המשיך לדאוג לתפקוד היישובים גם כשעובדים וקבלנים חששו להגיע. ריכאד חיראדין, סא"ל במיל' וראש מועצת חורפיש לשעבר, היה בין מי שפעלו לחיזוק ההגנה המקומית ביישוב הדרוזי הסמוך לגבול.
שלושתם מדברים בשפה שונה, אבל מצביעים על אותו עיקרון: מגורים בצפון אינם רק כתובת, אלא מחויבות עמוקה למקום.
"מבחינתי לא הייתה דילמה"
עבור ליאור, ההחלטה להישאר התקבלה כמעט מיד. אחרי אירועי 7 באוקטובר והחשש מתרחיש דומה בגבול לבנון, הוא סייע לפנות את בני משפחתו, יצא להשיג ציוד וחזר למטולה.
"מה שראינו ביישובי העוטף היה תרחיש שהתכוננו אליו מול חיזבאללה", הוא מספר. "יצאתי להביא ציוד, חזרתי למטולה וסייעתי לצייד גם אחרים. נשארנו כ־35 חברים בכיתת הכוננות, ולצדנו עוד כמה תושבים, בעיקר חקלאים. מבחינתי לא הייתה דילמה. היה ברור שנשארים במטולה עד הסוף".
ההישארות נטועה עמוק בסיפור המשפחתי. בז הוא דור רביעי במטולה, בן למשפחה ששורשיה במקום כרוכים גם בהגנה עליו. הוא בעל רקע ביטחוני ושירת במשך שנים בשב"כ. גם אחיו ואחייניו שירתו וממשיכים להתנדב במילואים.
"זה משהו שמושרש אצלנו בבית", הוא אומר. "מדינת ישראל הייתה בתקופה היסטורית, ובעיניי זו הייתה זכות לקחת חלק פעיל ולתרום במה שאני יכול".
מאחורי תחושת השליחות הסתתרה שגרת חיים קיצונית. משפחתו פונתה והוא נשאר לבדו בבית חשוף, סמוך מאוד לגבול. במשך יותר משנה חי פחות כמו אזרח ויותר כמו לוחם שנמצא בכוננות מתמדת.
"בימים הראשונים בניתי בבית עמדות ירי ונתיבי דילוג", הוא מספר. "פיזרתי מחסניות וציוד בכמה נקודות, כדי שאוכל להגיע אליהם אם תהיה פלישה. הכנתי גם מקום תת-קרקעי למקרה שאצטרך להסתתר".
אפילו הפעולות הפשוטות ביותר דרשו תכנון. "במשך יותר משנה חייתי בחושך. לא הדלקתי אור, לא חימום בחורף ולא מזגן בקיץ, כדי לא לייצר סימן חיים בבית. לא הולכים כאן סתם על הכביש או על המדרכה. מטולה חשופה כמעט מכל כיוון, ולכן גם הוצאת אשפה או כביסה הפכו לחלק מהתנהלות מבצעית".
כשנפילות הציתו שריפות, מי שנשארו במטולה יצאו לכבות אותן ולהגן על בתים, מבני ציבור ותשתיות. "ידענו שבסוף המלחמה תיגמר ונצטרך לשקם את מטולה", אומר ליאור. "כדי שיהיה מה לשקם, היינו צריכים להציל בזמן אמת את מה שאפשר".
בחורפיש החליטו: לא עוזבים את הבית
בחורפיש, יישוב דרוזי שנמצא קילומטרים ספורים מגבול לבנון, ההתלבטות נראתה אחרת. חיראדין, שכיהן כראש המועצה במלחמת לבנון השנייה, מספר כי גם בעבר התושבים סירבו לעזוב, למרות הירי הכבד.
"ב־2006 נפלו בחורפיש קרוב ל-106 רקטות", הוא אומר. "היו נפגעים, ואני זוכר שכראש המועצה שאלתי את התושבים אם הם רוצים שנפנה אותם. אף אחד לא רצה".
גם בתחילת המלחמה האחרונה, כשהתברר כי האיום מעבר לגבול עלול להתפתח במהירות, רוב מוחלט של התושבים בחרו להישאר. "הבית שלי נמצא כשלושה וחצי קילומטר מהגבול", הוא מספר. "בבוקר 7 באוקטובר הבנו שיש איום שמתהווה ממש לידנו. לקחתי את הנשק, וכך עשו אנשים רבים אחרים. המחשבה הייתה שמה שקרה בעוטף עזה יכול לקרות גם כאן".
לדבריו, נוכחות צבאית משמעותית באזור הפחיתה בהמשך את החשש מפלישה, אבל האיום בירי נותר. גם כאשר התקבלה הוראת פינוי, כמעט כל תושבי חורפיש סירבו לעזוב.
"יש לנו מקלטים, אנחנו רגילים למציאות הזאת כבר עשרות שנים", הוא אומר. "אבל מעבר לכך, זו תפיסת עולם. אנחנו לא עוזבים את הבתים. אנחנו נלחמים על הבית".
חיראדין מספר כי ערב המלחמה פעלה ביישוב כיתת כוננות מצומצמת, אך בתוך זמן קצר התארגן מערך רחב בהרבה. "דאגנו שהנשקים יחזרו ליישוב, השגנו ציוד מגן והקמנו כיתות כוננות", הוא אומר. "הגענו לכ-150 לוחמים שהיו בכוננות מסביב לשעון. נתנו מענה גם ליישובים סמוכים. הופתענו כמו כולם, אבל התארגנו מהר מאוד".
ההתגייסות לא הסתיימה בהגנה. מאות חיילים שהגיעו לאזור קיבלו מהתושבים אוכל, לינה, מקלחות וכל סיוע שנדרש.
"הקהילה האזרחית התגייסה באופן טוטאלי", הוא אומר. "נשים, גברים, כולם. מבחינתנו זה דבר מובן מאליו. אחרים מסתכלים ואומרים 'וואו, איך העדה הדרוזית התגייסה', אבל מבחינתנו זו חובה טבעית".
"אם הם חששו להגיע, מה יגידו העובדים?"
גם מוטי אינו ממהר לקבל את המסגרת של "גיבורי הצפון". הוא גדל במנרה, נשאר להתגורר בקיבוץ ופעל מתוקף תפקידו בכל רחבי המועצה האזורית הגליל העליון, לרבות יישובי קו העימות.
"אני לא גיבור", הוא אומר. "אנשים מונעים מערכים ומאידיאולוגיה, וכל אחד יגדיר את זה אחרת. אני חשבתי שלא נכון לפנות חבל ארץ גדול כל כך. לצד זה הייתה לי אחריות לתפקיד, והיה ברור שצריך להמשיך לתת שירות גם למי שנשאר".
המחלקה שבראשותו עוסקת בשגרה בפינוי פסולת, טיפול במזיקים, חיות מחמד, חיות בר ומפגעים שונים. בזמן המלחמה השתנה המרחב כולו. כוחות צבא התפרסו ביישובים ובשטחים פתוחים, חלק מהצוותים פונו, וקבלנים חששו להגיע לאזור.
"האתגר היה לגייס אנשים ולשכנע אותם להיכנס למקומות מסוכנים", הוא מספר. "היו קבלנים שלא רצו להגיע וגם עובדים שחששו. היינו צריכים לתווך להם את המציאות, לצייד אותם בקסדות, אפודים ואמצעי קשר ולנסות לשמור עליהם ככל שניתן".
פגישה עם אנשי משרד הביטחון הייתה אמורה להתקיים במשרדי המועצה באזור קריית שמונה, אך בבוקר המפגש הם ביקשו להעביר אותה לראש פינה. "הודיעו שהביטחון שלהם לא מאשר להם להגיע", הוא נזכר. "אמרתי לעצמי, אם אנשי משרד הביטחון אומרים דבר כזה, מה אמורים לחשוב העובדים והקבלנים שאנחנו מבקשים מהם להגיע לכאן?"
המשימה הסתבכה כאשר כוחות צבא רבים התמקמו בתוך היישובים. "אחרי זמן קצר, כוח שנכנס ליישוב אזרחי מתחיל להתייחס אליו כמו למוצב", אומר מוטי. "היו השלכות על הניקיון, על התשתיות ועל המרחב. היינו צריכים להזכיר שוב ושוב שזה עדיין בית של אנשים, לא בסיס צבאי".
לא רוצים רחמים, רוצים עתיד
כעת, כשהשגרה מתחילה לחזור, שלושת המרואיינים מבקשים להפנות את המבט מההישרדות בזמן המלחמה אל החיים שצריכים להיבנות אחריה.
בז חזר להפעיל בהדרגה את מתחם האירוח המשפחתי "נחלת איכרים" במטולה, אך התיירות עדיין רחוקה מהיקפי הפעילות שלפני המלחמה. מבחינתו, זהו סיפורם של עסקים רבים באזור, שנאלצים להתמודד עם ירידה בביקוש, נזקים, מסים ובירוקרטיה.
"אנחנו לא רוצים נדבות ולא רוצים שירחמו עלינו", הוא אומר. "אנחנו אנשים עם DNA חזק. אנחנו רוצים לעבוד, ושהמדינה תאפשר לנו לעבוד".
מוטי מדגיש כי חיזוק הצפון מחייב מקומות עבודה איכותיים, מערכות בריאות ותרבות, תיירות וחיבור עמוק יותר של התושבים למקום. "צריך לדאוג שהרצועות שמקיפות את המדינה יהיו חזקות מאוד, גם מנטלית וגם בחיבור של האנשים למקום שבו הם חיים", הוא אומר.
חיראדין מרחיב את הדיון אל כלל יישובי הצפון. "הצפון מוזנח כבר שנים ולא מקבל את רמת הטיפול הנכונה מהשלטון המרכזי", הוא אומר. "אם המדינה לא תשים את כל כובד משקלה כדי לחזק אותו, ובוודאי מבחינה כלכלית, הוא לא יחזיק מעמד. הביטחון הכלכלי והחוסן של יישובי הצפון הם חלק מביטחון מדינת ישראל".
לדבריו, ביישובים הדרוזיים נדרשת השקעה עמוקה עוד יותר, בין היתר באזורי תעסוקה ובתשתיות שיאפשרו לדור הצעיר לבנות את עתידו במקום. "המדינה ידעה להקים אזורי תעשייה ביישובים אחרים בצפון", הוא אומר. "היא צריכה לדאוג לכך גם ביישובים הדרוזיים".
שלושתם נשארו כשהצפון התרוקן, אבל אינם מבקשים להישאר רק סמל של תקופה קשה. מבחינתם, המבחן האמיתי מתחיל עכשיו: האם המדינה תדע להפוך את האחריות, המחויבות והחיבור למקום לבסיס לצמיחה.
"אנחנו לא עוזבים את הבתים", אומר חיראדין. "אבל הגיע הזמן שהמדינה תחזיר לתושבי הצפון את האמון. היישובים האלה צריכים לצמוח מחדש, והגליל צריך לפרוח מחדש".
ועידת הגליל 2026 תתקיים ב־11.8.2026 בהיכל התרבות ע"ש יגאל אלון בצפת, תחת הכותרת "מחזירים את הביטחון לצפון". הוועידה תעסוק באנשים, בהחלטות וביוזמות שיקבעו אם הסיפורים שנולדו בשעת החירום יהפכו גם לנקודת הפתיחה של הצפון המתחדש.
לפרטים ולהרשמה לוועידה >>